מצוק איתן אל המערכה הבאה - רשימה א': על מטרות המלחמה

מ"צוק איתן" אל המערכה הבאה - על מטרות המלחמה (רשימה א') 

ד"ר דב תמרי, תא"ל מיל'

למבוא לסדרה

מטרות מלחמה

חוששני שהבנת המושג "מטרות המערכה, או המלחמה", כפי שבוטא בתקשורת ע"י רוב הפרשנים, הפך להיות בעייתי. תקוותי שראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל והמטכ"ל מבינים את המושג באופן שונה. אמת, לפני כל מלחמה, אם זו שאנו יזמנו או אם זו שהאויב יזם, מנסחים מטרות מדיניות וצבאיות.

הניסיון הישראלי מאז מלחמת העצמאות, וגם במהלכה, מלמד על פער גדול מאד בין המטרות שקבעה הממשלה לבין אלה שניסח המטכ"ל בעקבותיהן ולחם לממשן. הדוגמה הבולטת ביותר היא מלחמת ששת הימים. הממשלה הורתה לצה"ל "להסיר את טבעת החנק מעל צוואר מדינת ישראל". הממשלה לא אמרה מילה וחצי מילה, כמה שטחים יש לכבוש לשם כך. "טבעת החנק" הוסרה ביום הראשון ע"י חה"א. הממשלה לא הורתה לכבוש את כל סיני, לא את ירושלים ואת הגדה המערבית, גם לא את רמת הגולן. אבל זה לא יותר מסיפור היסטורי שאת תוצאותיו איננו מצליחים לעכל עד היום.

אכן, צבא זקוק למצפן קוגניטיבי אודות תכלית המלחמה, למה היא נועדה ומדוע, ואת זאת אפשר לעשות באמצעות מטרות המלחמה. אלא שהתמונה מורכבת בהרבה. הקשר בין מטרות לתוצאות הוא לא ישיר, עקלקל, במקרים רבים לא ניתן לחיזוי ולפעמים מפתיע. יתר על כן, לא ודאי כלל שבחינת תוצאות המלחמה צריכה להיעשות לאור מטרותיה, אלא לאור המציאות החדשה שהתהוותה במהלך המלחמה ומיד בעקבותיה, עם מבט לעתיד. 

מהיכן נובעות מטרות המלחמה או המערכה?

ההנחה רווחת היא, כי מטרות המלחמה, ניסוחן וקביעתן מתחילות בממשלה לאור משבר מתהווה. הנחיית הממשלה למטה הכללי מנוסחת כמטרת על, מטרות המערכה או המלחמה. המטכ"ל מפרש את הנחיות הממשלה לתוכניות מבצע ועושה למימושן. אפשר לתאר את התהליך כממשלה הקובעת את ה"מה" שראוי למענו לצאת למלחמה, אם נכפתה עלינו או אם כפינו על היריב, ואילו צה"ל והמטכ"ל קובעים את ה"איך" להשגת תוצאות שתגשמנה את המטרות באמצעות הכוח הצבאי. ההנחה הזו מבטאת את ההיררכיה המקובלת בסדר המדינתי. בפרקטיקה הישראלית, גם במדינות אחרות, הסדר הזה הוא בעייתי גם לא ברור עד כמה הוא התקיים או מתקיים, אם בכלל.

היחסים בין ה"מה" ל"איך" לא יכולים להיות היררכיים, למעט זכות וסמכות ההחלטה הסופית של הממשלה להפעלת הכוח הצבאי. ה"איך" מעצב את ה"מה" מהסיבה הפשוטה שלא כל דבר ניתן להשגה ורק פירוש ה"מה" באמצעות ה"איך" ובחינת דרכי וצורות הביצוע, מעניק תוכן וממשות להנחיות הממשלה ולמטרות שזו קבעה. בהנחיות הממשלה יש פוטנציאל חבוי שבירור דרכי מימושו ע"י המטות הכלליים, יחד עם הממשלה, הוא המבהיר אותו ומאפשר להוציאו אל הפועל. יתר על כן, על מנת להבטיח את הקוהרנטיות של הידע הצבאי ומוצרים תפיסתיים המשמשים מצביאים ומפקדים בהתמודדותם עם אתגרי המציאות המתהווה, חייבת ההמשגה האופרטיבית ליישב את המתח שבין הסדרה הגיונית של ההקשר (Context) האסטרטגי הייחודי מחד גיסא, (כמו המערכה "צוק איתן", לדוגמה), לבין ההכרח להפעיל כוחות צבא במסגרת דפוסים גנריים, צורות ארגון רווחות, חימוש קיים ותבניות כוח קיימות, מאידך גיסא.

אם לא מתקיים שיח של ברור ופרשנות, הממשלה עלולה שלא לדעת כיצד המטרות שהיא החליטה או הסכימה עליהן מפורשות לפעולה צבאית ואינה מממשת את אחריותה. כבר קרו דברים כאלה במקומותינו. לא תמיד שרים בממשלות מעוניינים לדעת ולהבין את ה"איך" ומשמעויותיו. ה"איך, עלול לעמוד בסתירה עם הכרזותיהם אודות ה"מה". במילים אחרות, יחסי הגומלין בין המדינאים לחיילים (מטות כלליים) לא יכולים להישאר רק במסגרת ההיררכיה של הסדר המדינתי. חייבת להתקיים תמיד למידה משתפת, כל הזמן ולא רק לאור משבר מידי. הניסיון הישראלי מלמד כי הממשלות, כל הממשלות, לא ששו ללמידה הדדית עם המטות הכלליים.[1]

על הממדים הפוליטיים הפנימיים והחיצוניים של מטרות מלחמה

למטרות המלחמה יש שני תוצרים משמעותיים הנובעים מיחסי האזרח-החייל ומדינתו: האחד, הנחיה למטות הכלליים להפעיל את הכוח הצבאי ולמען מה. השני - המטרות הן עניינה של החברה כולה, זו שנושאת על גבה את עול המלחמה. לא פעם קורה שמנהיגות פוליטית וצבאית, הזקוקה לתמיכה רחבה של האוכלוסייה לקראת מלחמה ובמהלכה, מבינה שאינה יכולה להציג לציבור את מטרות המלחמה כפי שגיבשה מכמה טעמים: דעת קהל פנימית מנוגדת, וחשש מהחשבון הפוליטי שיוגש ע"י הציבור והיה והמטרות לא תושגנה במלואן הלכה למעשה, וכן התנגדות בין-לאומית חיצונית למטרות. לכן המנהיגות הפוליטית מטשטשת את המטרות ולפעמים מסתירה אותן תחת מלל שהסתום בו עולה על הברור.

הבעיה שאנו ניצבים בפניה כאשר דנים על המושג "מטרות המלחמה", היא הנטייה לחשוב במונחי "סיבה-תוצאה". התופעה הזו שכיחה בקרב הציבור ובממשלות (מקבלי ההחלטות) כאחד. אנו גוזרים את התוצאה המתחייבת, או המצופה, מסיבת המלחמה. זו לוגיקה טקטית מובהקת, שבה סיבת המערכות והקרבות מכתיבה את המטרה ואת התוצאות. החשיבה האסטרטגית אודות המטרה אשר להשגתה מתחוללת מלחמה, מחייבת גישה שונה שהגיונה הוא פוליטי מרחיק ראות, גם מעבר לאיום המפורש שהתהווה, ומחייבת בחינה מקיפה של מעמדה הפנימי ומעמדה האזורי של המדינה. לאור הבחינה הזו מגבשים מטרות גם בידיעה מוקדמת, במקרה הישראלי, שהתוצאות הצבאיות לא יביאו לתוצאות מדיניות שוות ערך למטרות שנקבעו מראש. לא הסיבה למלחמה היא האמורה לקבוע את התוצאות אליהן חותרים.

מה הוא מטען הידע ממנו שואבים את מטרות המלחמה?  

ההיגיון הרווח במקומותינו שואב את מטרות המלחמה מהסביבה הטקטית, הפיזית, המכאנית, כמו לכבוש שטח מסוים, לתקוף, להגן וכו', מצד אחד. מצד שני, המטרות שממשלות או מטות כלליים קובעים לעצמם, נועדות להשגת תוצאות מופשטות, ערטילאיות ואפילו וירטואליות, כמו "להסיר את האיום", "להשיג, לחדש את ההרתעה", "לשנות את המציאות" וכו'. מצב עניינים כזה, בו שאיפות לתוצאות מופשטות מבוטאות בסופו של דבר במושגים טקטיים,  בעייתי עד מאד. הדוגמה הישראלית המוכרת היא מטרת המלחמה עליה החליטה ממשלת ישראל ימים אחדים לפני ה5 ביוני 67' שלא היה בה אפילו רמז לכיבוש השטחים הנרחבים בסיני, בגדה המערבית וברמת הגולן.  

הניסיון הישראלי אודות מטרות מלחמה מראה שלוש משפחות של מטרות:

האחת - מטרות שנועדו לצאת ממצב שנכפה עלינו ואי אפשר להשלים או לחיות אתו. זה היה המצב של "צוק איתן".

השנייה - מטרות שנועדו לשנות משטרים במדינות שכנות, סדר חדש פוליטי וצבאי במדינה שכנה, (56' במצריים, 82' בלבנון).

השלישית - מטרות במלחמות א-סימטריות. אלה המלחמות בארגוני טרור לא מדינתיים שהגיון קיומם ופעולתם שונה לחלוטין מההיגיון המדינתי. המאבק והמלחמה בארגונים כאלה הוא ממושך, רב שנים ואין בו הכרעות מהירות. בסוג הזה של עימותים ומלחמות, מטרות המלחמה הקונקרטיות משתנות כל הזמן ולא פעם הן מעוצבות מאוחר מידי אל מול מציאות המשתנה במהירות.

אל שלוש משפחות המטרות הללו, יש להוסיף מאפיין שחזר על עצמו מספר פעמים במלחמותינו, והוא מטרות גלויות ומטרות סמויות - אלה הגלויות נועדו לספק את הקונצנזוס הפנימי או את לגיטימיות המלחמה כלפי פנים וחוץ. את המטרות הסמויות, שעפי"ר עוצבו מראש ע"י הממשלות והמטות הכלליים, מוציאים לאור רק במהלך המלחמה/מערכה ולא אחת שרים בממשלות וגם קצינים בכירים בצבא מצאו עצמם מופתעים (לדוגמה - מטרות המערכה "קדש" בסיני ומטרות מלחמת לבנון הראשונה).

אפשר להעמיד עצמנו במקומו של רוה"מ נתניהו שהודיע כי מטרת המערכה היא השבת השקט, לא יותר. זאת, במציאות בה יש לו אופוזיציה ימנית חזקה בתוך הממשלה. אם היה מודיע על המטרה "השמדת החמאס ברצועת עזה", ספק גדול אם זה היה קורה, זה לא היה קורה. חבריו בממשלה היו מחסלים אותו. על אחת כמה וכמה אם היה מנחה את צה"ל ומודיע לציבור על מטרה כזו. התוצאות היו מביאות זעם ציבורי עליו  ועל צה"ל שהיה מרקיע שחקים.

לא במקרה רוה"מ שרון קבע בפרהסיה מטרה למערכה "חומת מגן", 2002: "עאראפת הוא אויב ולכן יבודד", לא יותר מזה. כמה זמן המערכה תימשך? שאלו אותו. ללא מגבלת זמן, ענה. זו הייתה מטרה חכמה, שכן עד "חומת מגן" עאראפת היה פרטנר על פי הסכמי אוסלו. הגדרתו כאויב – משמעותה הייתה הסתלקות ישראל מהסכמי אוסלו. מטרתו הסמויה הייתה – פרוק הרשות הפלסטינית. "ללא מגבלת זמן" – היה זה מסר לעאראפת שידע להוריד ראש עם כל אנשיו עד יעבור הזעם של ישראל ולצאת מחדש לאינתיפאדתו. "המערכה תמשך ללא מגבלת זמן", למרות שכל מערכה יש לה מגבלת זמן.

המסקנה המתבקשת היא, אפשר וראוי לשנות מטרות במהלך המערכה/המלחמה. השינוי מותנה בסביבה המדינית החיצונית ובסביבה הממשלתית והחברתית הפנימית. לעיתים נראה שיש הזדמנויות שניתן לממשן, כאלה שלא נחזו מראש.

למבוא לסדרה

לרשימה ב': על ההרתעה