הסיוע הבטחוני: ירושתו-נקמתו של אובמה

המחבר: מרדכי איש שלום (*)

הסכם הסיוע הבטחוני לשנים 2019-28 שנחתם ב-2016 הוצג כהישג ע"י ראש הממשלה לשעבר נתניהו ואנשיו, אולם למעשה הוא הרע את מצבנו ושימש כנקמה קרה ומתוקה של אובמה בנתניהו, על "הזובור" הפומבי שהאחרון העביר אותו בפני שני בתי הנבחרים בנושא הסכם הגרעין עם אירן. ההסכם הנ"ל מעניק לנו מדי שנה 3.8 מיליארד דולר, פחות או יותר כמו ההסכם הקודם שעמד על 3.2 מיליארד, ותוספת שנתית ממוצעת של כחצי מיליארד דולר על מו"פ בפרויקטים משותפים ככיפת הברזל, החץ, שרביט וכו'. אליה וקוץ בה -ישראל אולצה לוותר בהדרגה על ההמרה לשקלים של 26.3% מהיקף הסיוע השנתי כ-815 מיליון דולר, וגם על 400 מיליון דולר לרכש דלקים בעיקר דלק סילוני. אגב מקורות קרובים למו"מ ביניהם אהוד ברק טוענים כי נתניהו וויתר למעשה על 4.5 מיליארד דולר סיוע שנתי, תמורת התחייבות שלא לבקר את אובמה בנושא האירני. ישראל גם התחייבה שלא לפנות יותר לקונגרס לקבלת סיוע בטחוני נוסף על פרויקטים מיוחדים כפי שעשתה לא פעם בעבר, אלא במקרה של מלחמה.

המשמעות ארוכת הטווח של "ההישג" הנ"ל היא פיטורי אלפי עובדים בתעשייה הבטחונית הישראלית, בעיקר במפעלי מתכת ואלקטרוניקה הקטנים והבינוניים [כ-50,000 עובדים בענף זה], וכן בהעברת קווי יצור של מפעלים גדולים כאלביט, תע"א ואלתא לארה"ב או לחילופין העברת ידע ישראלי תמורת תמלוגים כמו בין רפא"ל לרייתון ביצור טילי "תמיר". יש לציין כי בד"כ רכש בישראל זול יותר מרכש דומה בארה"ב, פשוט משום שהספקים יודעים כי ישראל חייבת להוציא את כספי המענק אך ורק בארה"ב. שלא לדבר על צמצום העצמאות הבטחונית והגדלת התלות האסטרטגית בארה"ב, ובמקביל פגיעה בתעסוקה, ביצוא וביצור המקומי.

לאור המצב להלן כמה הצעות העשויות בכ"ז להקל על התעשיה המקומית, ואולי להפוך את הלימון ללימונדה:

*עיקר הפגיעה ביצור המקומי יתרחש בין 2025-28. עד אז נותרו 3 שנים לחפש כל הזדמנות מדינית ודיפלומטית לשכנע את הממשל האמריקאי שלא לבטל את סעיפי ההמרה לשקלים. לדוגמא היה וארה"ב בכ"ז תחדש את הסכם הגרעין עם אירן - לכלול בפיצוי לישראל פרט לכלי נשק ותחמושת גם את אי ביטול ההמרה לשקלים.

*הגדלת הזמנות מהתעשיה המקומית כחלק מהתקציב השקלי - לרכוש כל מה שניתן בשקלים ולא במט"ח, למשל נעלים, מדים, דלק סילוני, טילי "תמיר" וכו', שבעבר נרכשו גם במט"ח.

*להקפיד על תקנות חובת המכרזים [2007] והעדפת תוצרת הארץ ביצור בפריפריה של 15%. מדובר במשרדים ובחברות ממשלתיות וגופים הסמוכים על תקציב המדינה כמו עיריות, קופות חולים וכו'. ובמקביל חובת שת"פ תעשייתי על הזוכים מחו"ל, קרי קבלנות משנה בארץ או קניות גומלין בגובה של 20% לחברות ממדינות החתומות על קוד הרכישות הממשלתיות [GPA] ו35% לאחרות, וכן 50% ברכש בטחוני, שלא מכספי הסיוע [קנדה ובלגיה דורשות למעלה מ-100%].להקפיד במיוחד להכניס את סעיף "הרכיב המקומי" בכל המכרזים הגדולים של פרויקטי תשתיות כגון המטרו, הרכבות הקלות, נמלים, חשמל ומים.

*להקפיד ולהתעקש מול חברות אירופאיות וסיניות שחלקן - לא כולן כמובן - מנסות להתחמק ממחויבותן. ובהזדמנות זו למנות סוף סוף מנהל במשרה מלאה לרשות לשת"פ תעשייתי.

*לשקול שוב את ההקלה הבירוקרטית שניתנה לעיסקאות מתחת ל-5 מליון דולר. לפעמים ההקלה הזו מנוצלת ע"י פיצול הרכש ממכרז בודד לכמה מכרזים עוקבים.

ללא קשר לנושא המרת הסיוע לשקלים, לטובת עתיד שמירת היתרון והפיתוח הישראלי יש צורך להגדיל את תקציב המו"פ הבטחוני, כדי שלא להיות תלויים לגמרי בארה"ב, הן בפיתוח מוצרים המתאימים יותר לצ.ה.ל מאשר לצבא האמריקאי, ושלא להיות מאוימים ב"וטו" על יצוא מוצרים בהם רכיבים אמריקאים, אלא יצור ויצוא מוצרים פרי פיתוח ויצור ישראלי טהור.

(*) המחבר הינו בוגר המכללה לבטחון לאומי. והיה סמנכ"ל לכלכלה ותכנון במשרד הכלכלה