תפיסת הבטחון של ישראל והחזון הציוני - אורן טוקטלי

תפיסת הביטחון של ישראל

קיר הברזל השיג את יעדו. תורת הסבבים מיצתה את עצמה.

על ישראל לנוע קדימה

דומה שישראל מעולם לא נראתה כה נטולת דרך ומצפן בענייני ביטחון כמו בקיץ האחרון. האם רצוי ואפשר ל'חסל' את החמאס? האמנם ממשלת פיוס פלסטינית מהווה איום שיש לסכלו? איך נכון להתייחס לגורם הזמן בניהול מערכה? ומהו עומק הכניסה הקרקעית הנכון? מה עושים הרג והרס מאסיביים למאמינים בחיי נצח ובצדקתם? האמנם 'שקט תמורת שקט' ממצה את יעדינו? ומהן משמעויותיהן של המנהרות? ואיך מסיימים מערכה? ומה אחריה? ודאעש?

הויכוחים שגלשו מהקבינט במהלך 'צוק איתן' הזכירו לרבים שתפיסת הביטחון של ישראל ויעדיה נותרו מקובעים זה עשרות שנים, חרף שינויים מהותיים שהתחוללו מאז נקבעו[1]. אין מדובר רק בשאלות של דרכי ניהול מלחמה, אלא בשורשי קיומנו הלאומי, מה אנחנו רוצים ממדיניות הביטחון שלנו?

ככל מדינה, ישראל פועלת להגנה על אינטרסיה מפני איומים קיומיים ומפגיעה בביטחונה השוטף, אלא שאצלנו זה לא כל הסיפור. במהלך השנים נשמט מהדיון הזה יסוד מרכזי ביעודה של ישראל - החזון הציוני קרי: הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. לכאורה הוגשם החזון ואפשר לעבור לחיי מדינה 'רגילים'. אך הוא לא הושלם. המפעל הציוני הצליח להקים מדינה, לרכז בה חלק ניכר מהיהודים ולאפשר מקלט ליהדות התפוצות בכל עת; הנוסחה 'יהודית-דמוקרטית' מבטאת את אופיה הלאומי של המדינה ומקומה כמובן בארץ ישראל (בב' רבתי). אך עד היום לא זכתה ישראל שכל שכניה ישלימו עם עצם קיומה, ובהיעדר יסוד זה לא הושלמה המהפכה הציונית.

הישוב היהודי בא"י עורר התנגדות לא רק של ערביי המקום, שלימים קרויים פלסטינים, אלא של כל חברות הליגה הערבית. הייתה זו התנגדות גורפת, עקרונית, גם לגבולות החלוקה. עם הכרזת המדינה תקפו אותה צבאות שבע מדינות ערב ולאחר מלחמת השחרור התאחדו במאבק משותף וכולל בניסיון להשיב את הגלגל לאחור. הן נמנעו מקליטתם של פליטי 48 כדי לשמר את הבעיה "חיה" ו"בוערת", הפעילו חרם כלכלי ודיפלומטי בזירה הבינלאומית ותקפו צבאית בכל דרך שמצאו. חוסר ההשלמה עם קיומה של מדינת ישראל, הוא המקור לבעיות הביטחון שלה ועל כן המאבק שנכפה על ישראל אינו רק התגוננות מפני איומים ופגיעות אלא  גם מאבק על עצם ההשלמה עימה, השלמתו של העולם הערבי, וגם חלק מהעולם המוסלמי. זהו הלוז של מלחמות ישראל במאה השנים האחרונות - אי ההשלמה הגוררת גם עוינות ומלחמות. [תוצאות ששת הימים סיבכו את המצב, אך לא הן מקור הבעיה].

האלוף יצחק בן-ישראל מראה[2] שז'בוטינסקי הוא שהניח את אבן היסוד בתפיסת הביטחון של ישראל, בתורת 'קיר הברזל' שלו, לפיה עלינו להתמיד בהישרדות עד שהערבים יווכחו כי בכוח לא יוכלו לנו. על בסיס זה הוביל בן-גוריון את גיבוש תפיסת הביטחון התקפה עד היום ושעיקריה ידועים כשילוב של הרתעה, התרעה והכרעה. תפיסה זו עוגנה בראייה לאומית - מערכתית שלמה והשכילה לתת תשובות יצירתיות למיגבלות כנחיתות מספרית, שטח קטן, חברה מגוונת ומתגבשת, כלכלה חלשה ועוד. ישראל הצליחה להדוף איומים קיומיים ואינספור פגיעות בביטחון השוטף לאורך עשרות שנים, עד לביסוסה כמעצמה אזורית. כמי שידע לשלב חזון מרחיק לכת עם ריאליזם מפוכח, הבין בן-גוריון ש'הכרעה' אינה הכנעת האויב ומיגורו, אלא ניטרולו הזמני, עד לסבב הבא. 'קניית' זמן שיאפשר גם לנו להתאושש ולהיערך מחדש. תורת ה'סבבים' התאימה לתורת 'קיר הברזל' וישראל מתמידה בה עד היום, ומצליחה, מידי מספר שנים ל'הכריע'. עד הסבב הבא. כבר התרגלנו.