אהרון לברן על המודיעין של מלחמת יוה'כ

1.     מבוא

 

א.    גם בפרספקטיבה של 40 שנה אי אפשר שלא לקבוע שהערכת המודיעין למתן התרעה כשלה קשות, ואני מדגיש: הערכת המודיעין  כשלה ולא גופי האיסוף באמ"ן ובמוסד, שסיפקו את הסחורה כראוי.  את טיבה של הסחורה נראה בהמשך.

 

ב.     עם זאת, היו גם שהסירו מהמודיעין את אשמת המחדל ההתרעתי, ובראשם - טליק ז"ל. בעניין זה, להלן קטע מדבריו הנחרצים: "פעם יחידה בהיסטוריה, שהמודיעין עמד בהצלחה במבחן ההתרעה. אין סילוף חמור מאשר זה שמגוללים על המודיעין את האשמה של יום הכיפורים. זה סילוף שקשה לי להגדיר אותו ולהגזים בחומרתו. הכישלון של יום הכיפורים הוא לא של המודיעין. המודיעין אמר לנו הכל, ויש לנו חוצפה להגיד שלא הייתה לנו התרעה, וזו גם לא חוצפה, זו עלילה". יצחק רבין התבטא ברוח דומה. דבריו מצוטטים ע"י אמנון ליפקין שחק ז"ל, בביטאון "מבטמל"מ" גיליון 66.

 

ג.      עדיין שאלת השאלות המציקה והמייסרת היא - מדוע כשלה הערכת המודיעין? ואם יורשה: למה זה קרה ל"טובים ולחכמים" (בהשאלה מ- The best & brightest, כמיוחס לאנשי קנדי שהופתעו במשבר קובה ב- 1962).

לאחר 40 שנה ניתן למפות היטב את הסיבות לכשל ביום הכיפורים, ובראשן את הסיבה העיקרית שבה אתמקד בהמשך.

 

ד.     הבה נרחיב מעט את היריעה:

 

(1) המאה ה-20 מלאה הפתעות אסטרטגיות, בעולם ואצלנו. נזכיר את הבולטות כמו במלחמת העולם השנייה: פרל הרבור (דצמבר 1941) ברברוסה (הפלישה הנאצית לברית המועצות ביוני 1941) ולקראת סופה של אותה מלחמה - מתקפת הנגד הגרמנית בארדנים. אח"כ נזכיר את פרוץ מלחמת קוריאה (1950), בהמשך באותה מלחמה (1953) את הנחיתה באינצ'ון, לאחר מכן את קריסת ברית המועצות (1989) ועוד.

(2) ואצלנו: ההפתעה במלחמת ששת הימים (1967), כאשר חלק גדול מצבא מצרים נלחם בתימן, מי יכול היה לחזותה? ואת "רותם", קרי - הכנסת השריון המצרי לסיני (פבר' 1960). ואפשר להוסיף את פרוץ האינתיפאדה הראשונה (1987) ועוד.

(3) מציק מאד שיש מכנה משותף סיבתי לרובן, אם לא לכולן, והוא: קיומו של מידע או סימנים מעידים לפני קרותן, והטעויות הן תמיד בהערכה ובשיפוט המידע. קיסינג'ר, שכמו הצמרת האמריקאית אז טעה בחיזוי המלחמה, קלע כשאמר :"ידענו הרבה והבנו מעט".

(4) ומציק עוד יותר לגבינו הוא שנושא ההתרעה היה בראש מעיניו של המודיעין, הן באיסוף והן במחקר, הן בימי יריב והן בימי זעירא.

(5) זאת ועוד, ים של ספרים, מאמרים ודיבורים נשפך במתן הסיבות להפתעות הרבות, כאשר לדעתי הקולעת ביותר היא זו של פרופ' וולשטטר: שהמידע מגיע בצורה של "קולות ורעשים" (מידע נכון ולא נכון) ושרק בחוכמה לאחר מעשה ניתן להבחין ביניהם. זה נכון במידה רבה גם לגבי הפתעת יום הכיפורים.

 

2.     הטעויות הקשות והכשל בהערכת המודיעין ב-1973:

 

א.    ליל  4 - 5 באוקטובר (בין יום חמישי לשישי) היה הלילה הקריטי לטעויות הקשות. כל אחת מהן, ודאי בהצטברותן, היו צריכות להביא למסקנה הברורה – מלחמה.

(1)               בלילה זה מפוענח תצ"א שסוף סוף הצליח. כאן אני רוצה להסיר מהמודיעין את "אשמת השאננות" כלומר כאילו לא בוצעו גיחות צילום בגלל שאננות. עם תחילת התרגיל 'תחריר 41', סוכם עם חיל האוויר שיתבצעו צילומים יום-יומיים. אלא שבשני הימים הראשונים היתה עננות כבדה וביום השלישי, מעשה שטן, תקלה במצלמה. וכך, רק ביום הרביעי (5 באוקטובר) מצליח הצילום, ופיענוח התצ"א מצביע על "היערכות פלצתית" (כהתבטאות דיין) של כוחות, אמל"ח וגישור בתעלה.

(2)                 באותו יום חמישי מגיעות הידיעות על פינוי מבוהל של משפחות היועצים הסובייטים מסוריה וממצרים, וכן של פינוי האוניות הסובייטיות מנמלי אלכסנדריה ופורט סעיד. יותר מכך, מגיעה ידיעה ממקור שכינויו "יחמור" שמסבירה את סיבת הפינוי המבוהל, שפירושה מלחמה בקרוב מאוד.

              (3)               בחצי השני של הלילה מגיעה גם ההתרעה הכללית למלחמה, ללא מועד ספציפי, של 'בבל' ("כימיקלים" מפריז) ורצונו לפגוש למחרת את ראש המוסד בלונדון  (זאת אומרת בדחיפות). 

כאמור, כל אחת מידיעות אלה, בודאי בהצטברותן, הייתה צריכה להביא לשינוי בהערכה וזה היה נותן התרעה של כ-40 שעות.

 

ב.     טעות קשה שנייה הייתה באי התייחסות ראויה ומלאה לדיווח המפורש של 'בבל' ביום שישי לפנות בוקר על המלחמה (לאחר המפגש עם זמיר), אם כי פה ביטחון ראש אמ"ן מתערער (מידע אישי).

 

ג.      טעות קשה נוספת היא אי הבנת המשמעות העמוקה של קבלת חטיבת טילי הסקאד במצרים, בסוף אוגוסט 73. החטיבה הגיעה אומנם עם מפעילים סובייטים, אך היה אפשר להעריך שמעומק מצרים הטילים יוכלו להיות מופעלים על ידם, ובוודאי בעזרתם המלאה. אלא שההערכה אז הייתה, שייקח למצרים כחצי שנה להגיע לכשירות. מה שחשוב יותר: הטילים יכלו לספק לסאדאת את התנאי שכל כך רצה בו - יכולת לתקוף בעומק ישראל (בעקבות הטראומה הקשה מתקיפות העומק של צה"ל במצרים במלחמת ההתשה) וזאת כשלטילים נוספו גם כשתי טייסות מיראז' מלוב (כבר היו אז 3 טייסות מתוך 5, שחיל האוויר העריך כהכרח, ואף היו טייסים מפקיסטן ומצפון קוריאה).

 

ד.     והטעות הקשה בגולן הייתה בכך שניתן פירוש לא נכון להיערכות הסורית המסיבית שם, ושאותרה בתצ"א כבר באוגוסט 73 (!). הפירוש המוטעה יוחס להפלת 13 המטוסים הסוריים  ב- 13 בספטמבר 1973, וזאת כאשר אותרו גם כ- 35 סוללות טק"א, כולל סא-6, אשר הורדו מהגנת דמשק לקדמת הגולן.

  

ה.    שגיאה רבתי הייתה כמובן באי מתן משקל ראוי לדיווחי התצפיות מההתרחשויות גם בתעלה וגם בגולן, כלומר אי התייחסות לעובדות מפורשות בשטח שהיו קריטיות.

 

ו.       שמתם בודאי לב שלא מניתי את התרעת המלך חוסיין במפגש ב- 25 בספטמבר במסגרת הטעויות הגדולות. הסיבה לכך: הוא עצמו סייג בדבריו את התרעתו לגבי צבא סוריה. ואלה דבריו: "הצבא הסורי אכן בהיערכות מלאה ובעמדות זינוק להתקפה  (Prejump position) אך אם זה אומר משהו, איש לא יודע. יש לי את הספקות שלי, ואיש לא יכול להיות בטוח".

 

יותר מכך: את הספקות וההסתייגויות מהתרעה זו שמעתי בעצמי באותו מפגש (ולא דרך החלון), אלא מאנשי פמליית המלך שמזינים אותו, כשראש המוסד זמיר ואני נפגשנו איתם בחדר מקביל. ההסתייגויות שלהם נבעו מפני שהעבירו כבר התרעות דומות במאי וביולי 73 שמלחמה תפרוץ בסוף יולי, והרגישו לא נוח כשהתבדו.  

      אגב למחרת ביקש ממני דיין, שלא השתתף במפגש עם חוסין, לדווח לו.

 

ז.       אתעכב עוד על שתי נקודות שבמחלוקת לגבי היותן או אי היותן טעויות קרדינליות:

 

(1)   הראשונה - האם הגיע מידע מפורש על השינוי בקונספציה, שהייתה מצרית ביסודה. כלומר האם סאדאת ויתר על תנאי הסף למלחמה, קרי על יכולת תקיפה בעומק ישראל והסתפקות במה שיש לו, ולבחור במלחמה כוללת אך עם יעדים מוגבלים?

זעירא, שלו ובנדמן טענו שלא ראו מידע כזה. ואילו אחרים טוענים שהגיע מידע. בכל מקרה, לא הגיע מידע מתועד על השינוי בקונספציה המצרית.

לפי מיטב שיפוטי, הדבר אינו משנה הרבה. שהרי הגיע זרם כה נרחב של התרעות למלחמה שממנו היה נכון להסיק שתנאי הסף המצריים השתנו בפועל, וחייבו את נטישת הקונספציה אצלנו .

 

(2) והמחלוקת השנייה היא בעניין "האמצעים המיוחדים".  אינני מתכוון לחטט ולחזור על המשגה החמור (ביטחונית) שנעשה בכנס אחר, לפני כמה ימים, שיוחד כולו (!) למקור זה (הפקרות). אומר רק כך: אלי אמר לי שבידו ההוכחות שנתן הוראה ליואל בן-פורת (848) להפעיל את המקור. ואילו ליואל,  וללנגוצקי יש גרסה שונה (לגמרי).

 

השורה התחתונה היא שהמקור הופעל רק בליל חמישי –שישי (5-4 אוקטובר) בצורה מסוימת ולזמן מסוים, וזאת בעקבות המידע על הפינוי הסובייטי המבוהל ופענוח בתצ"א, אך לא הניב משהו משמעותי.

והתשובה לשאלה למה הופעל כ"כ מאוחר (רק ביום חמישי בלילה) התשובה הרי ברורה: אם הסבירות למלחמה נמוכה – מדוע לסכן מקור כה רגיש וחיוני? (ז"א: ההערכה השגויה היא זו שמנעה הפעלתו).

 

3.  ועתה, לסיבת הסיבות לכשל ההתרעתי (לטעמי):

 

א.    ועדת אגרנט קבעה את הדבקות העיקשת בקונספציה (הידועה),    

למרות המידע שהגיע ולמול המציאות המשתנה, כ"אם כל חטאת". זה הסבר נכון, אך לטעמי, לא שלם. אין עדיין הסבר מדוע היה הקבעון בקונספציה.

ב.     וההסבר שאני חושב כקולע יותר הוא דווקא הדבקות ב'בבל'. איני חושב שהיה כפול (כל מי שהיה שותף סוד למידע הרב שלו בכתב-סטנוגרמות ופרוטוקולים) ובע"פ, יתקשה להעריך שהיה כפול. הוא היה מקור צמרת בראש הפירמידה של מקורות ספורים שאחד מהם אזכיר בהמשך) שנופל למודיעין אחת לדור. הוא הביא מידע "מפי הסוס", כלומר מסביבתו של סאדאת עצמו, עובדה זו נסכה במעריכים תחושה שהם יודעים, וחשוב מכך, יידעו הכל ובזמן, ובכלל זה את ההתרעה למלחמה. לכן, כל עוד הוא לא אמר את דברו - כל יתר המידע (מ-8200, מהשטח, או מאחרים ) נחשב לחומר פחות. המידע שלו, בעיקר המתועד, סינוור איפה את המעריכים והאפיל על כל מידע אחר. הביטחון שהוא ידווח בזמן על החלטת סאדאת לצאת למלחמה, היה איפה בעוכרי צמרת אמ"ן. בטחו בו שיביא המידע הנכון בכל זמן, כולל התרעה למלחמה, על אף שנוכחו לדעת שסיפק גם מידע שגוי, או חלקי. היה פה איפה מצב פרדוכסלי, ואולי אף לעג הגורל: מחד "בוננזה איסופית", ומאידך - התלות בו וההשתעבדות אליו היוותה סטייה קשה מתורת המודיעין ומהעבודה הנכונה, לפי "כללי הספר". קראתי לזה בזמנו "קיללת השפע" (שפע מודיעיני שהפך לרועץ). עובדה, שמי שלא היה שותף סוד למקור - כמו רמי לונץ - ראש מודיעין ים שהוזכר, היה הרבה יותר אלרמסטי וספקני בהערכה.  

 

ג.      והיו 2 סיבות משלימות שהעצימו את הדבקות בקונספציה:

 

(1). כוננות "כחול –לבן" באפריל- מאי 73'. המידע אז הצביע על מלחמה במחצית מאי, והיו אז חילוקי דעות בין אמ"ן לדיין ודדו. אמ"ן העריך שלא תפרוץ, והשניים דווקא העריכו בחומרה (ואף נעשו הכנות קונקרטיות כמו הקמת אוגדה 210, שעזרה לנצח בגולן). אלא, כשחלף חודש מאי והמלחמה לא פרצה, קרנו של אמ"ן נסקה לשחקים, ונוצר ביטחון שהוא יודע הכל ויידע בכל זמן. היה גם קושי לערער על הערכותיו. אלא שזה היה "ניצחון פירוס". אנו יודעים מגמאסי (שאותו פגשתי מספר פעמים בקילומטר ה-101 ולפני כן בק"מ ה- 105), שאכן הייתה אז כוונה מצרית לצאת למלחמה, אך זו נדחתה בגלל בקשת הסורים וצפי הגעת הסקאדים. זאת אומרת: ניצחון אמ"ן אז יצא בהפסדו באוקטובר.

(2). סיבה משלימה שנייה הייתה סינדרום "הזאב זאב". הכוונה להתרעות הבלתי פוסקות מאז 1971 - "שנת ההכרעה", וכך רק  ב-73 היו כתריסר התרעות על העלאת הכוננות בצבא מצרים. קריאות ה"זאב זאב" בהחלט החלישו את תוקף ההתרעה, וכאמור זה גם התבטא בדיווחי המקורות שהוסיפו ההסתייגויות להתרעותיהם (כדי לא לצאת נבוכים משהתבדו).

(3) ושוב, אולי תשימו לב שלא כללתי את ההונאה המצרית כסיבה לכשל ההתרעתי ולדבקות בקונספציה. תוכנית ההונאה המצרית הייתה בהחלט תוכנית ראויה, אך לא ראיתי שהייתה לה השפעה גדולה על המודיעין. מאז ומתמיד הוערך שיציאה למלחמה תהיה במסגרת תרגיל גדול והמצרים עצמם העריכו שהתרגיל יוודע לישראל (וזה מופיע בספרי שאזלי וגמסי). אפרופו, גם במבצע "ברברוסה", שברטון ויילי קבע שההונאה הגרמנית הכשילה את סטלין, לא ראיתי מי יודע מה "הונאה". זו הייתה יותר הונאה עצמית של סטלין, וכך ובמידה לא קטנה גם אצלנו ביום הכיפורים. יותר מכך, בכל תוכנית הונאה כמעט אי אפשר שלא יהיו דליפות. ואכן, אחת כזו הייתה ביום הכיפורים, עם הוראת שר התעופה המצרי לפזר את המטוסים האזרחיים בשדה התעופה קהיר בין לאומי ולהטיס מחו"ל המטוסים האזרחיים ללוב. המצרים נבהלו מהדליפה וביטלו מיד ההוראה.

 

4.     וכשמדברים על המודיעין דאז - אי אפשר שלא לדבר גם על כמה הישגים עצומים של המודיעין ביום הכיפורים.

וחשוב לדעת: לא היו אז רק כשלים אלא גם הישגים מודיעיניים ממדרגה עליונה, שלא קיבלו מספיק תהודה, אם בכלל, והגיע הזמן לעשות עימם צדק היסטורי. אני מתכוון לידיעה המתריעה והמופלאה על מעבר שתי דביזיות השיריון המצריות מזרחית לתעלה, וכן ההערכה שירדן לא תצטרף למלחמה.

א. ב- 12 באוקטובר הגיעה ידיעה שאי אפשר להגזים בחשיבותה, ממקור שאינו 'בבל', ושהייתי שותף מייסד שלו, וזאת בעיצומה של המלחמה (כשכל המקורות נכנסים לתרדמת) על מעבר שתי דביזיות השיריון המצריות (4 ו-21) ב- 14 באוקטובר. לפי כל שיפוט, ידיעה זו הצילה את צה"ל וישראל מאסון קולוסאלי שהיה קורה, לו התבצעה הצליחה למול שתי דביזיות השיריון (הטריות ושלא נלחמו עדיין). טליק התנגד בצדק לצליחה, כל עוד דיביזיות השיריון ערוכות ממערב לתעלה. תצוין גם המכה הקשה שהנחיל צה"ל ל-2 דביזיות השיריון המצריות ב- 14 באוקטובר, מכה שהיוותה תפנית דרמטית במלחמה בדרום, ושאפשרה בכלל את הצליחה.

 

ב.     ההישג העצום השני של המודיעין קשור בירדן ובהצלת רמת הגולן. אחרי הטראומה והשוק של ההפתעה בפרוץ המלחמה לא היה קל יותר למודיעין מלהעריך שגם ירדן תצטרף. לא כך הוערך או נאמר, וזה אפשר לדדו להחליט להעלות את אוגדת העתודה (של מוסה פלד) לגולן, במקום להגן על הדרך לירושלים. טליק הזהיר אז שהדרך לירושלים פרוצה אבל הערכת אמ"ן עזרה אז לקבל את ההחלטה הנכונה ובכך להציל את רמת הגולן . כאן אגלה שמה שעזר להעריך נכונה את ירדן, היו הדיווחים היום יומיים שהעברנו, זמיר ואני, לחוסיין על מהלך המלחמה כדי שלא יתפתה לחזור על טעותו הקשה מ-67 (כשהתפתה אז להאמין לדיווחי השקר של נאצר). לכן, בחר חוסין ב-73'  באופציה המאוזנת, קרי בשליחת חטיבת שריון 40 לעזרת הסורים רק ב- 12 באוקטובר ואת חטיבת שריון 60 השנייה ממש לקראת סוף המלחמה.

גם ידיעת 'בבל' שהגיעה ביום שישי לפנות בוקר, עזרה להציל את רמת הגולן, בכך שלמרות התלבטויות בצמרת גויסו בכל זאת כמה עשרות אלפי מילואים ביום שישי בבוקר.

 

(ג)    יש הצלחה מודיעינית גדולה נוספת, והיא בתקיפות האסטרטגיות של חיל האוויר בסוריה על מטרות תשתית אסטרטגיות שהוכנו באמ"ן זמן רב לפני המלחמה. אלה השפיעו רבות על המורל והנחישות במלחמה הסורית ביום הכיפורים, ותרמו רבות למפלתם.                

 

5. הערות סיום

במשנה סדורה הייתי צריך לדבר גם על לקחים ומסקנות, אך מכיוון שנושא ההרצאה הוא המודיעין ביום כיפור אסיים רק במשפט אחד או שניים. ישראל נמצאת במשוואת היסוד האסטרטגי של "מעטים מול רבים ועוינים", ולכן קשה לי להיות אופטימי לגבי היכולת למנוע תמיד הפתעות. מנגד, אסור גם להיות דטרמיניסטי, וחובה לעשות כל מאמץ ארגוני, אנושי ותורתי למניעתן. 

הדפסשלח לחבר
לוח אירועים
כתובת למשלוח מאמרים למערכת הצעות או הערות
BogMabal.Editor@gmail.com המערכת אינה מתחייבת לפרסם או להשיב לכל פנייה
רקפות
עבור לתוכן העמוד