עדיין מוקדם להעריך
בשנת 1989, במלאות 200 שנה למהפכה הצרפתית, שאלו את צ'ו אן ליי, ראש ממשלת סין, כיצד הוא מסכם את המהפכה הצרפתית. תשובתו המפתיעה הייתה – "עוד מוקדם להעריכה היום".
אני מזכיר אנקדוטה זו משום שרבים מנסים היום לקבוע עמדה ולהעריך את תוצאות מהפכת ה"אביב" העוברת על העולם הערבי מזה כשנתיים וחצי. לא רק שמוקדם להעריך בשלב זה את תוצאותיה, כיצד תיראה כל אחת ואחת ממדינות האזור בעוד שנות דור או בעוד 200 שנה, אין בידי איש הכלים לנבא מה ילד יום ומה יומיים.
אף על פי כן, אציין חמש נקודות –
א. מה שקורה היום במזרח התיכון זו רעידת-אדמה אשר החלה ברעש אשר פקד את טוניס, מצרים ואת לוב לפני כשלושים חודשים. רעידת אדמה זו מאופיינת ברעשים חוזרים הפוקדים את האזור כולו. יש רעשים קלים ויש רעשים כבדים יותר. ואין בידינו כלים לדעת מתי והיכן יכה הרעש הבא. גורמי המודיעין עומדים חסרי אונים אל מול אתגר זה, הן לגבי שאלות המתי, ההיכן והעצמה של הרעש, והן לגבי התגובות האזוריות והבינלאומיות שתבואנה בעקבות כל מקרה ומקרה. עלינו להודות - נסתיימו 70 שנות יציבות במדינות שסביבנו.
ב. מה שעובר היום על המדינות איננו בשורה לתחילתה של דמוקרטיה. יחד עם זאת, אנו נחשפים לעצמת העם, אנו רואים את שלטון הרחוב ואת כוחה של התקהלות ההמון בכיכר. אין דבר קל מקריאה להתייצב בכיכר, אין דבר קל משלהוב היצרים, בכל נושא ונושא.
אם במשך 65 שנות חיי המדינה נדרשנו להיערך ולהתמודד מול שליטים אוטוקרטיים חזקים סביבנו, הרי שהמנהיגים החדשים שקמים היום אינם כל יכולים.
ג. תפקיד הצבא - שר ההגנה המצרי והצמרת הביטחונית החליטו להתערב ולמנוע את התפרצותה של מלחמת אחים. הם באו להציל את מצריים מהידרדרות אלימה שהייתה כמעט בלתי נמנעת. כאשר בבירה המצרית, זו מול זו, שתי כיכרות, ובכל כיכר מתגודדים כמיליון אזרחים מצרים משולהבים המוכנים להקריב חייהם במאבקם מול הכיכר הנגדית – זה מתכון כמעט וודאי לאסון. מוקדם בשלב זה לקבוע אם צעדם זה יעלה יפה.
ד. כמוכן מוקדם להתנבא, אולם אפשר כי הצבא במצריים ימלא בשנים הקרובות תפקיד דומה לזה שהטיל אתא טורק על הצבא הטורקי – להציל את המולדת המצרית מהידרדרות לאנרכיה.
הפיקוד העליון המצרי פעל כך לפני שנתיים וחצי ופעל כך שוב היום. הצבא הסורי לא ניסה למלא תפקיד דומה. זה מעיד על אופיים השונה של האומות והצבאות.
ה. ולבסוף, ההשלכות הביטחוניות על ישראל. אנו ניצבים בשנים הקרובות אל מול מערך מדינות ערביות אשר כולן נחלשו משמעותית מבחינה צבאית. האיום הצבאי שהטריד אותנו מאז נחתמו הסכמי שביתת הנשק ב- 1949, איום של מתקפה צבאית ערבית שנועדה לכבוש ולחסל את המדינה, איום זה איננו קיים היום. יחד עם זאת, סילוקו של האיום לא ביטל את הסכנות. עלינו להסתגל למציאות חדשה – עם שכנים שמנהיגיהם אינם השליטים הבלעדיים, עם שכנים שאינם יכולים להבטיח שקט ורגיעה. כל אחת משכנותינו עלולה להוות מוקד למלחמה א-סימטרית, ועל רקע מערכת מדינית-בינלאומית מאד לא נוחה לנו.
הפיתרון של פעם – להעתיק את הלחימה אל שטח האויב, להשתלט ולכבוש את מוקדי הפעולה נגדינו, פיתרון זה איננו עומד היום לרשותנו.
