מלחמת יום הכיפורים - תגובה לאפרים לפיד

הספר מתמקד בקרבות שהובילו למהלכי אוגדת שרון (143) לקראת ותוך כדי הפריצה לגדה המערבית של תעלת סואץ – "חציית התעלה". נקודת ההדגשה של הספר היא התנהלות פיקוד האוגדה בראשות שרון במסגרת התנהלות הפיקוד הבכיר של צה"ל במלחמה בכלל ובפיקוד דרום בפרט. הדברים מובאים מנקודת המבט של המחברים – סגן מפקד האוגדה (אבן) ומי שניהל בפועל את המערכה הלוגיסטית של מהלך הפריצה, ועוזרו (מעוז).

הרואית ככל שהיתה מלחמת האוגדה במהלכי הצליחה, היא אפיזודה חשובה אחת באותה מלחמה אומללה, שבדרך כלל לא הציגה רמת יכולת מנהיגותית משכנעת של הפיקוד העליון בצה"ל, ובוודאי גם לא של המנהיגות המדינית הלאומית. אין ספק שיש מה ללמוד מניהול הקרבות של יחידות-משנה ויחידים בסיטואציות המוזרות והקשות אליהן נקלעו במלחמה. חשיבות הצליחה היא בעובדה שמפקד שדה כשרון זיהה אפשרות למהלך "שובר שיוויון" במציאות שהשתררה בחזית הדרום לאחר הכשלים של ה-8 וה-9 באוקטובר, ומשזיהה את האפשרות, פעל להוציא לפועל תכנית צבאית מורכבת וקשה, עתירת סיכויים וסיכונים, ומתוקף אישיותו ומנהיגותו הצבאית הביא למימושה, וקבע בכך את תדמית המערכה כולה ואת תוצאותיה לאורך זמן.

לא מצאתי בניתוחים אחרים וגם לא בספרם של אבן ומעוז, דיון בשאלה האם רק אישיותו של שרון וכושרו הטקטי הם שהקנו לו את היכולת לנהל בהצלחה את מהלך ההכרעה של המלחמה, או שתרמה לכך תרומה מכרעת העובדה שמספר חודשים לפני פרוץ המלחמה סיים את תפקידו כאלוף פיקוד הדרום. ומשום שהיה בקי למשעי במטריה – באזור, בנתוני הכוחות של שני הצדדים, באפשרויות ובאילוצי השטח – הקנה לו הדבר יתרון חשוב אם לא מכריע בניהול שדה הקרב.

אינני מתימר לטעון שקראתי את כל או אפילו רוב ספרי מלחמת יום הכיפורים, ואינני היסטוריון (יש לי מספיק אילוזיות גם בלי זה). אולם כמי שחווה מלחמה זו כמגוייס וכאזרח בוגר, נדמה לי ש"ספרות המלחמה" שראיתי עד כה עדיין לא עונה כראוי על השאלות המרכזיות שהציפה מלחמה זו. שאלות אלה לטעמי אינן קשורות לתפקוד הכוחות בשטח, אבל כן נוגעות לשאלת מקום המצאם, מצבם ופריסתם בפרוץ המלחמה. השאלות שנותרו סתומות למדי נוגעות באופן מיוחד להחלטות שקיבלו הדרג המדיני הבכיר והפיקוד העליון של צה"ל בנושא גיוס המילואים, והמכה המקדימה ע"י ח"א, וכן להעדר הקשר סיבתי משכנע בין ההחלטה שלא להשתמש בח"א ובין המציאות שבה היו נתונים הכוחות במעוזים ובתעוזים, לבין השארת לחמי המעוזים במקומותיהם לאחר שהתברר שגל ההסתערות המצרי מאורגן היטב ומונה שתי ארמיות שלימות. שאלות אלה נוגעות למצבן הנפשי של הדמויות המרכזיות – גולדה, דיין, וחברי המטבח המדיני-ביטחוני, ושל הרמטכ"ל, סגנו ואלופי המטכ"ל הבכירים. תשובות חלקיות שניתנו לשאלות אלה עד היום, אינן משכנעות.

באורח פרדוקסלי, שאלות אלה נוגעות גם ל"תאוריות קונספירציה" נפוצות למדי בציבור, על קנוניה אמריקנית-ישראלית-מצרית מוקדמת ביסודו של קיסינג'ר, אשר השתבשה בין שותפי הסוד, עד שתרגיל מבריק – שנועד לסלק את הסובייטים ממצרים ולהכניס במקומם את האמריקנים, וכן להחזיר לצבא המצרי שהוכה במלחמת ששת הימים את כבודו האבוד כבסיס לתהליך מדיני -- הפך בגלל ניהול ומנהיגות גרועים לתקלה לאומית חמורה שעלתה לעם ישראל במאות הרוגים ואלפי פצועים, ובהלם פסיכולוגי שעד היום טרם התאוששנו ממנו. אם אכן קיים תסריט "קנוניה" כזה או אחר, מתבקשת ממנו השאלה היסודית: היכן היה השכל הישר של המנהיגות הלאומית, וכיצד הניח העם המוכה למנהיגות זו להתחמק מוועדת חקירה "סופר-ממלכתית" – ²(אגרנט) ++ ?!?!

פרסומים שראיתי לאחרונה חוזרים ומזכירים על יוזמה של גולדה להתניע מהלך מדיני מול מצרים באמצעות הקנצלר הגרמני דאז (וילי ברנדט). האם יתכן שהיו בשטח שתי יוזמות, שעל אחת מהן ידע רק חלק אחד של הצמרת המדינית (גולדה) ועל השניה רק חלק אחר (דיין); ומכאן כל המבוכה, המבולקה , וזכות "ההגנה העצמית" של הפוליטיקאים, שגברה על כל שיקול אחר?!

לסכום: סיפורי קרבות וגבורה, חוויות אישיות וקבוצתיות, לקחים מבצעיים, ארגוניים, ולוגיסטיים ואחרים – כולם כבודם במקומם מונח, אבל אין בהם תשובה אמיתית למחדל יום הכיפורים, בוודאי לא למהלכי פרוץ המלחמה והימים הראשונים שלה. מאחר ובכל פעם מסתבר מפרסומים בעיתונות, בספרים אישיים ובמחקרים אקדמיים חדשים או חדשים כביכול, שלחבית זו תחתית עמוקה בהרבה מכל מה ששוער עד כה, וכי היו קצינים במערך המודיעין שהתריעו על מלחמה קרובה, וביניהם אפילו קצינים בכירים כקמ"ן חיל הים, נותרת אקטואלית השאלה היסודית: מה באמת יצר במקומותינו את "מגדל בבל" המודרני של המערך המדיני-צבאי שלנו, שהביא עלינו, "מלכי הביטחון", את אסון יום-הכיפורים?

זו עדיין שאלה פתוחה, וכל עוד תשאר שאלה פתוחה, הסכנה שההיסטוריה תחזור על עצמה היא סכנה מוחשית.