מסע במציאות; תחליף למסע וירטואלי בזמן

מסע במציאות; תחליף למסע וירטואלי בזמן

מאמרו של פרופ' דרור באתר העמותה – "מסע בזמן" – העוסק במסע וירטואלי בזמן באמצעות סימולציה מחשבתית אינדיבידואלית, מבקש בדרך זו להעריך ולהתוות חזון לישראל ברמת עקרונות למשך המאה ה- 21. מדובר בתרגיל אינטלקטואלי מעניין, אלא שכדרכם של תרגילים חייבים אלה להניח כיסוד משותף לנוטלים בהם חלק ולמעריכי תוצאותיהם, תילי הנחות, אקסיומות והשערות, שבהתקיימן גדלה הסתברות התממשותו של החיזיון המדומיין, וללא התממשות כזו, אין בחיזיון הרבה יותר מפנטזיה.

בקונטקסט זה, יש לי שתי הערות יסודיות למאמרו של פרופ' דרור בצרוף מספר השגות פרטניות לגבי חלק מהנקודות הנזכרות בו.

הערה עקרונית ראשונה מתיחסת למתודולוגית הסימולציה. שתי דרכי חיסון, שלרוב מוכיחות עצמן, מקובלות בכדי להתגבר על כשל מובנה אפשרי בסימולציה מחשבתית מהסוג שמציע פרופ' דרור. ראשית, אין עורכים משחקי סימולציה מורכבים ומולטי-דיסציפלינריים ע"י אדם אחד, אלא בקבוצה שמשתתפים בה נציגי השקפות שונות ודיסציפלינות מקצועיות מגוונות. שהרי סוד גלוי הוא שמדעי החברה אינם מדעים מדויקים, וסימולציה מורכבת בתחומי מדעים שאינם מדויקים, מטבעה מועדת להיות הערכה או צפי. סימולציה טובה גם משערכת מראש מרחב שגיאה אפשרי בתוצאה. אופטימיזציה של סימולציה למקרה האמת אינה מעשית, אבל צימצום מרחב השגיאות אפשרי באמצעות טיוב המודל והקטנת האי-וודאות השיטתית בו רצויה, משום שכמעט ואין לרשותנו כלים טובים יותר להערכת כיווני ההתפתחות של תהליכים מורכבים. שנית, סימולציה טובה אינה מסתפקת במסלול התרחשות-אפשרית יחיד, אלא תוחמת את הצפי המשוער, בין מספר תרחישי-קצה עקריים. טווח האפשרויות הכלואות בין תרחישים אלה, כולל את תרחיש האמת או את התרחיש המסתבר ביותר. באופן זה אנו מגדילים את הסיכוי להמנע "מהפתעה אסטרטגית" או הפתעה "חובקת-כל". על "מקדמי הקטנת שגיאה" אלה, מוסיפה הפרקטיקה גם קציבת טווח-זמן לתחזית. שהרי ככל שנבקש להאריך את טווח הזמן של תחזית, כך תקטן אמינותה. נקודה אחרונה זו מזכיר פרופ' דרור במאמרו, אבל בה בעת הוא מפליג בתחזיתו למין תחילת העשור השני של המאה ה- 21, לעבר אמצע המאה כ"גבול תחתון" של הצפי, ולעבר סוף המאה כ"גבול עליון"; טווח שמהימנותו בעייתית עפ"י כל קנה-מידה מוכר לחיזוי בר-תוקף מעשי. מאחר ואיננו עוסקים ב"חופש הדימיון" אלא בנסיון להבין את כיוון ההתפתחות העולמית והאזורית במטרה לעצב על פיו מדיניות "עשה" או "אל-תעשה", אני סבור שהמאמר אינו מציע תשובות טובות לסוגיות האמת. 

הערה עקרונית שניה מתיחסת למחלוקת המוכרת מימיה הראשונים של התנועה הציונית – כוויכוח על מטרות הציונות – ריכוז העם בארץ ישראל, מול המשך הפיזור בתפוצות. הגישה אותה מציג פרופ' דרור במשתמע כעדיפה, היא פיזור העם היהודי בעולם (או שימור הפיזור הקיים) כמקדם ביטחון אקזיסטנציאלי, דהיינו: פיזור הסיכונים. ביסוד גישה זו טענה שריכוז מסה קריטית גדולה מדי של העם היהודי במקום אחד, הופכת לסיכון קיומי באירוע טראומתי קטסטרופלי, למשל נוסח שואת אירופה. המאבק האסימטרי בין ישראל לערבים, יוצר אצל לא מעט אנשים "אסוציאציה שואתית", במקרה ההיפותטי שמדינת ישראל עם ריכוז יהודי גדול מאוד (רוב העם), תכשל בהתמודדות צבאית מול שכניה הערבים. עדיין לא שמענו טיעון זה בקונטקסט של האיום המתהווה בעקבות המרוץ האיראני לנשק גרעיני, אבל בטוחני שיש מי שיעלה אותו כאשר ישרת הדבר את מטרותיו. אינני מקבל גישה זו משלוש סיבות עיקריות: א. האיום על קיומו של העם היהודי הוא איום כפול: איום של השמדה פיסית ואיום של שמד רוחני, או התבוללות. בחינה היסטורית מלמדת שאיום השמד הרוחני חמור מאיום ההשמדה הפיסי[1]  . ב. יכולתה של מדינת ישראל להתמודד בהצלחה עם איום פיסי חיצוני היא פונקציה בראש וראשונה של עוצמתה הצבאית, וזו תלויה תלות מוחלטת בפוטנציאל הדמוגרפי. לפוטנציאל הדמוגרפי השלכות חיוניות נוספות על רמת הביטחון הלאומי, ובכלל זה הכלכלה, המדע, החוסן האזרחי, ויכולת ההרתעה הקשורה בתפיסת האויב את רמת האיום הפוטנציאלי של מדינת ישראל עליו במקרה של הדרדרות מלחמתית. ג. התפתחותו של העם היהודי חיונית לשרידותו, וקשורה  קשר הדוק לביטול הפיצולים, השונויות, המחלוקות בין קהילות יהודיות מצד אחד והמנעות מהתבדלות מופגנת והסתגרויות של קהילות מפוזרות בתוך עצמן. לשם כך דרושה מסה קריטית יהודית במקום אחד, שבה מתחוללים התהליכים העקריים של התפתחות חיים יהודיים מלאים, מעשיים, תרבותיים, ערכיים ורלוונטיים בה בעת להתפתחות המהירה המתרחשת בעולם משתנה. דריכה במקום רק תחריף ותאיץ את ההתאבנות שהתפתחה בעם הגולה במשך 2000 שנות שמירה על הקיים. כיום אנו רואים שני מרכזים יהודיים גדולים בעולם - זה שבישראל ובו מעט יותר מ- 6 מיליון יהודים, וזה שבארה"ב, ובו מעט פחות מ- 6 מיליון יהודים. עוד כ- 2 מיליון יהודים (כ- 14% מכלל העם היהודי), מפוזרים בכ-100 מדינות נוספות. בהוויה זו גלומות שתי חולשות קשות: ראשית, מתרחש תהליך מואץ של תזוזת מרכז הכובד הדמוגרפי היהודי מארה"ב לישראל, ובד בבד הולך ומתפתח מאבק על הגמוניה בעולם היהודי בין שתי הקהילות הדומיננטיות. מאבק זה בחלקו סמוי, אבל הוא ילך ויחריף ככל שהתופעה תתמיד ותתבסס.

שנית, השינויים הדמוגרפיים, האידיאולוגיים והפוליטיים העוברים על ארה"ב, עשויים להביא לשונות גדולה מבעבר בין ישראל לארה"ב בנושאים מהותיים. במיוחד כך אם נקבל את ההמלצה של פרופ' דרור "להשתלב במרחב שלנו", שכן אי-אפשר להשתלב במרחב שלנו עם מנטליות אמריקנית. ישראל תצטרך להתרגל לחשוב, לפעול ולהתנהל מתוך הפנמת העובדה שבתחום הקשר עם יהדות ארה"ב, או פזורה במקום אחר כלשהו בעולם - מה שהיה איננו מה שעתיד להיות. השינויים בקהילות והאינטרסים הישראלים החיוניים הם שיכתיבו בסופו של דבר את ההתפתחות, גם אם תנסה ישראל למתן תהליך זה. אמירתו של פרופ' דרור כאשר הוא כותב: "... דרושה מדיניות-רבתי המשלבת מאמצים לחיזוק הקשרים עם ארה"ב..., היא אמירה בעלמא. שכן, השינויים המתרחשים בארה"ב כבר עתה, כגון הפיצול הפנימי בין דמוקרטים לרפובליקנים, יוצרים הבדלי דגשים במדיניות הלאומית והבינלאומית בין ישראל לארה"ב מבלי שלישראל יכולת לשנות זאת.  מציאות  חדשה זו נתפסת ע"י חלק מהיהדות האמריקנית "כאיום" מצד ישראל להעמידה בניגוד עניינים עם הממשל האמריקני (משבר "פולארד" מוגבר...) אם ישמרו לה אמונים. פערים אלה ואחרים מקטינים ויקטינו עוד יותר את הקשר והמחוייבות בין שתי הקהילות היהודיות הגדולות. כבר כיום מוליד הדבר ביקורת על ישראל ונסיונות "להכתיב לה" או להשפיע באופן אקטיבי על מדיניות החוץ והביטחון שלה, ובנושאי דת ומדינה גם בנושאי הפנים. בוויכוח זה עמדת יהודי ארה"ב מול ישראל הופכת בעייתית למערכת היחסים, משום שאין להם זכות מעשית ומוסרית להתוות לישראל מדיניות, כל עוד הם נמצאים שם, חיים שם, לוחמים שם, משלמים מיסים שם, ורואים עצמם כאזרחי ארה"ב בראש וראשונה. שהרי כל מה שנוגע לניהול מדינת ישראל אינו נתון להחלטה אלא של אזרחי ישראל.      

בתחום ההערות ה"לא עקרוניות" אני מבקש להתיחס לסוגיות הבאות: מה ניתן ללמוד כיום מההיסטוריה העברית העתיקה. האם אנו מבינים לאן הולך המזרח התיכון והאם התנגשות ציביליזציות היא עורבא פרח. האם הסכסוך במקומותינו הוא סכסוך ישראלי-פלשתינאי או ישראלי-ערבי ומה מתבקש מאבחנה זו. האמנם אנו הולכים לקראת שלטון עולמי מרכזי במקום עולם מבוסס מדינות או לאנרכיה. טבע האיומים המתפתחים באזורנו ומדיניות בטחון לאומי לישראל על יסוד ההערכות בנקודות אלו. מסיבות מובנות אגע בסוגיות אלה רק על קצה המזלג.

אינני חסיד של הסקה פשוטה או פשטנית מההיסטוריה העתיקה של עמים ומדינות לימינו אנו. אף שסביר שאנו מכירים היטב את העם אליו אנו משתייכים, אינני משוכנע שאנו יודעים להעריך את מלוא ההשלכות של 2000 שנות גלות, פירוד ובידול, אובדן חיים לאומיים ואירועי טראומה נוסח השואה, על האופי, התודעה והפסיכולוגיה הלאומית שלנו. אם ניתן ללמוד משהו מההיסטוריה, הריהו שיד המקרה והבלתי צפוי פועלת תמיד, שהיא תמיד מפתיעה ושצרוף נסיבות שמנהיגות לאומית יוצאת דופן היא גורם מרכזי בו, קובע במקרים רבים את גורלן של אומות. עוד לקח מההיסטוריה הוא ששכל ישר מבוסס על נסיון שכיח הוא מדד מצויין לבחירה בין חלופות בנקודת הכרעה היסטורית, אבל רק לאחר שבררת שאתה מבין היטב את המציאות. הלקח שראוי להפיק מאמירה זו, הוא אותו לקח שהפיק בן גוריון ב- 14.5.48, כאשר הכריז על הקמת מדינת ישראל.

דומני שכל מי שמתימר להבין לאן צועד היום המזרח התיכון והעולם בכללו, ובמיוחד המזרח התיכון הערבי, לוקה במקרה הטוב בביטחון עצמי מופרז. מאז שנות החמישים של המאה ה-20 - מפלת הקולוניאליזם והאימפריאליזם המערב אירופי - מחפש המזרח התיכון את עצמו ואת דרכו במשפחת העמים. נסיונות רבים ושונים ראה האזור במאת השנים האחרונות, למן מדינות לאום חילוניות אמיתיות או כפויות, דרך נסיונות מוקדמים להדחת ממשלים מלוכניים או אוטוריטריים אחרים והחלפתם בדיקטטורים צבאיים המתעטפים באיצטלא סוציאליסטית מכאן ופן-ערביסטית מכאן, ועד לגל האיסלאמיסטי המשתלט על איראן וגולש משם למדינות נוספות באסיה, בקווקז ועוד. בכל התהליכים הללו, מבקשים תושבי המזרח התיכון, רובם ערבים ומוסלמים, לבטא את משקלם המספרי באוכלוסיית העולם ואת שליטתם על אוצרות הנפט הגדולים של העולם ונכסים אסטרטגיים נוספים, בהשפעה פוליטית ותרבותית על משפחת העמים, ועם זאת להבין את הסיבות לכשלונם בכך. אני סבור שהסיבה העקרית לכשלונם היא "מסכנותם הכרונית" של הערבים בעיני עצמם; מיטיב לעמוד על מוטיב זה אדוארד סעיד בספרו "אוריינטליזם". משנואשו מאימוץ כללי המשחק המערביים בדרך של "חיקוי מתוך תחרות", הם פונים לעזרת אללה והאיסלאם. האיסלאם מספק בסיס אידאולוגי, הצדקה נורמטיבית ושיטות פעולה המוצאות בסיס נוח במוטיבים הקיצוניים של תרבות האיסלאם, נוסח "דין מוחמד בסייף". משאין הם יכולים להתמודד עם מדינות מפותחות וחזקות צבאית, הם עוברים לדרך הטרור וממצים אותה בעזרת נרטיבים ואתוסים מתחום האיסלאם הקיצוני. בעוד פקיסטאן פיתחה יכולת גרעינית על רקע הסכסוך רב הממדים והשנים עם הודו, במטרה להציב מולה כוח שווה-ערך, מבצעת איראן תפנית משמעותית לעבר תכנית גרעינית צבאית בכדי לקדם שינוי יחסי במעמדה הבינלאומי, ולהציבה בראש מחנה האיסלאם. ברמה גלובלית, אף מדינה איסלאמית אינה בת-תחרות למעצמות הגדולות של העבר הקרוב – ארה"ב ובריה"מ, או למעצמות הגדולות של העתיד הקרוב – ארה"ב, סין, הודו, רוסיה, ברזיל, ויתכן אף גרמניה (במועד רחוק יותר). תובנה זו עומדת לדעתי ביסוד השערתו של הנטינגטון בדבר התפתחותו של מאבק ציביליזציות עולמי, מאבק שמתחיל במדינות או מעצמות קיימות ומרחיב את היריעה לעבר מסגרות אנושיות בעלות גרעין אינטרסים משותף שגבולותיו הגיאוגרפים נרחבים אך אינם מוגדרים חד-חד ערכית. בעימות מסוג זה, האינטרסים מבוטאים "ביחידות" לא חומריות (רוחניות) – תרבות, דת, נורמות חברתיות, אידיאולוגיה וכ"ב. הגרעין האיראני, להערכתי, הוא המנוף המכוון להציב את איראן במרכז הציביליזציה האסלאמית המתפתחת, וזו סכנתו העיקרית.

הדרך להגמוניה בציביליזציה איסלאמית, עוברת דרך מאבק בין שתי התנועות הדומיננטיות באיסלאם – השיעה הקיצונית (איראן) שהיא מיעוט באיסלאם אולם מיעוט מונוליטי, והסונה (רוב המדינות הערביות וטורקיה) הפלורליסטית יותר, אף שאינה נעדרת קיצונים כאחים המוסלמים. כך יש להבין את התהליכים האזוריים ועל רקע זה צריך לעצב את דרך התנהלותה של ישראל. שנית, התפתחות במסלול המתואר לעיל היא רק אחת האפשרויות שמזמנת לנו ההיסטוריה. תתכנה גם התפתחויות אחרות, למשל בהשפעת התפכחות מערבית מהליברליזם האוטופי ביחסים הבינלאומיים ונסיון אינטנסיבי ואקטיבי למנוע מרוץ חימוש גרעיני באזור. שלישית, התנועה הטקטונית של הלוחות הפוליטיים באזור, תהיה תלויה במעמדה של ארה"ב, בקצב התגבשותה של סין למעצמה עולמית ובשאלה אם המגמה הפן-איסלאמית תמשיך ותתפתח, או שבגלל ניגודי אינטרסים שבטיים, קבוצתיים ו/או כלכליים בתוך הגושים העקריים, יועדף לבסוף פתרון המדינה (עם התאמות מקומיות) על הִטמעות כולם והכל באוקינוס הפן-איסלאמי. כל אלה יוכרעו בשנים הקרובות. אמירות כוללניות בנוסח קריאתו של פרופ' דרור לישראל "לנהל את העולם" בצורה המשרתת את האינטרסים שלה, אינן מקדמות חשיבה אופטימלית. הבעיה בראש וראשונה היא ה"איך" ולא ה"מה"; כולנו הרי רוצים שיהיה טוב...; והמפתח הרי נמצא בתמהיל ובדרכי יישומו.

בנושא הסכסוך הישראלי- פלשתינאי, אני כופר בטענה הרואה את לב הבעיה ביחסים בין שני עמים אלה. לב הבעיה לטעמי הוא בסכסוך בין ישראל לערבים, כשהפלשתינאים הם חוד-חנית של המאבק הערבי בישראל ו"הומצאו" לשם כך. למעשה, שום דיון עם הפלשתינאים אינו עתיד להניב הסדר סביר לישראל, כל עוד לא תושג השלמה ערבית כוללת עם קיומה של מדינה יהודית במרחב, שמרכיביה ובכלל זה בתחום הביטחון הלאומי והמורשת הלאומית, יהיו מקובלים על ישראל. אינני סבור שאנו עומדים על סף השלמה כזו, ואילו צריך הייתי לייחד לארה"ב, כמעצמה עולמית וכמדינה ידידותית לישראל, תפקיד במאמץ קונסטרוקטיבי להביא לקץ הסכסוך, הייתי אומר שתפקידה הוא לפצח את הסרבנות הערבית ולא לבזבז אנרגיה על התדיינות ישראלית-פלשתינאית עקרה[2]. דווקא מהלך כזה, שבו פתרון לקובץ גדול מאוד של בעיות תלויות ועומדות מטופל במהלך היסטורי גדול אחד, בשיתוף עם כל השחקנים העקריים בו, יש סיכוי להתממש. מהלך כזה יכול לחיות גם את רעיון הקונפדרציה הירדנית-פלשתינאית, משום שרק להסדר מוסכם כזה בשיתוף פעולה עם ישראל יש משפט-קיום יציב וארוך-טווח בתוך המכלול הרחב יותר.

הנושא האחרון שעליו אני מבקש להגיב מתיחס לסוגית הגלובליזציה והשלכותיה או ספיחיה. סוגיה זו מוכרת בספרות מדעי-המדינה ועוסקת גם בשאלה אם תם זמנה של מדינת-הלאום, והאם דעיכת מעמדה של מדינת-הלאום והחלפתה בשלטון-תאגידים ואירגונים בינלאומיים הוא כיוון התפתחות רצוי וחלופה ראויה. דומני, שגם כאן אני חלוק על קו המחשבה העולה מתוכן מאמרו של פרופ' דרור. התיזה שאליה נוטים דבריו של פרופ' דרור עפ"י הבנתי, היא תולדת הגישה הניאו-ליברלית, המבקשת להחליף את היסודות והמושגים הקבועים בגישה הריאל-פוליטית (למשל: מושג מדינת הלאום בין היתר) בפרשנויות גמישות, המבקשות לעצב בהבל-פה עתיר-דימיון עולם חדש ו"טוב" יותר. הקוץ באליה הפוסט-מודרנית נמצא ראשית-כל בעובדה שאין הסכמה גורפת על עולם המושגים שבו משתמשים חסידיה, למשל: מהו עולם "טוב יותר". שנית, טיעונים מהסוג שמביאים תומכי הגישה הניאו-ליברלית כגון, שבעיות גלובליות צריך לפתור בכלים גלובליים היא טענה, אבל יש גם להוכיחה וזאת הם אינם עושים. שלישית, לא כל מה שעובד טוב במרחב קיום אחד, עובד טוב בהכרח גם בכל מרחב אחר. כלומר, אם בעיית ההתחממות הגלובלית דורשת טיפול בהשתתפות כלל מדינות העולם, משום שמעשיה של כל מדינה משפיעים על כל המדינות האחרות, אי אפשר להסיק מכך שניתן להחליף את המבנה המדינתי, שהוא כיום אבן יסוד לקיום הלאומי ולסדר הבינלאומי, בארגון בינלאומי בנוסח האו"ם או דומיו, והם שינהלו ביעילות את מכלול חיינו טוב יותר משעושה זאת המבנה המדינתי. יתר-על כן, הגבלת סמכויותיה של מדינת הלאום מייצרת עיוותים שטרם הוערכו כהלכה מלא היקפם והשפעותיהם ארוכות הטווח[3]. קל, למשל, להבין שאילו סמכה ישראל על האו"ם שיגן על גבולותיה, כבר מזמן לא הייתה קיימת. ואילו סמכה ארה"ב על משטרת גבולות בינלאומית שתבטיח את ביטחון הפנים שלה מפני טרור, או שתמנע זרימה בלתי מרוסנת של מהגרים לתוכה מכל מקום בעולם, כבר מזמן הייתה הופכת למדינה אחרת... . לכן, בשלב זה לדעתי אין תחליף למדינת הלאום כארגון חברתי הבא להגן בצורה המיטבית על האינטרסים של חבריו. ומאידך גיסא, אין סיבה שמוכיחה בעליל שלא ניתן לשתף פעולה בנושאים גלובליים במערכת בינלאומית העוסקת בנושא ולא בדייג במים עכורים, גם כשהדברים אינם נעדרי קושי.

מצאתי עניין בחזון שמציג פרופ' דרור במאמרו, אף שיש לא מעט נקודות בהן אני חלוק עליו אם במעט ואם בהרבה. המציאות בה אנו חיים מחייבת חשיבה דינמית-אדפטיבית כאשר באים להעריך תהליכים וכיווני התפתחות בכלל, וכאלה שעשויה להיות להם השלכה על עתיד ישראל בפרט. סימולציות הן טכניקה טובה אבל אין להסתפק בסימולציה מחשבתית אישית-סובייקטיבית. עוצמה לאומית מושתתת על היקף אוכלוסין, גודל השטח הריבוני, רמת המדע והטכנולוגיה והלכידות החברתית. את אלה צריכה ישראל לשמר ולטפח למען עתידה ועתיד העם היהודי, משום שקשה לחזות את התפניות הצפויות בהתפתחות האנושית, ולקיחת סיכונים גדולים איננה פרקטיקה מומלצת. גם לאחר "סיעור מוח" זה, אני סבור שהגישה הבסיסית של הציונות לסוגיית השרידות של העם היהודי, היא עדיין הגישה הנכונה והטובה ביותר, וכי מטרות-היסוד של העם היהודי תשורתנה בצורה הטובה ביותר, בישראל חזקה, עתירת אוכלוסין יהודים ומאמינה בצדקת הדרך.