כניסה לחברים רשומים

 

האמנם דרושה הרתעה גרעינית גלויה לישראל?

האמנם דרושה הרתעה גרעינית גלויה לישראל?

הפרסומים בתקשורת, אינם חוזים סיכוי רב למהלך אמריקני משמעותי לבלימת תכנית הגרעין האיראנית. הפגישות האחרונות של צוותי המו"מ של ארה"ב איראן ואירופה במטרה "למצות את האפשרויות המדיניות", אינם מעידים על פריצת דרך והבנות. ומאידך גיסא, מדיניות הנשיא אובמה ובכללה המינוי של מזכיר ההגנה החדש הייגל, ממשיכים מגמה של ההתקפלות ארה"ב כמעצמה עולמית, והסטת מרכז הכובד האסטרטגי שלה מאזור המזרח-התיכון לעבר דרום-מזרח אסיה והאוקיינוס ההודי. המרוץ האיראני להשגת יכולת גרעינית צבאית, כבר הוליד באזור הקרוב לנו תגובות בדיבור ובמעשה של מדינות דוגמת סעודיה ומצרים, המתניעות או מאיצות פעילות המכוונת לפצותן ולחסנן נגד האיום המתגבר. בהדרגה אך בקצב הולך ומתגבר, גולש האזור – החמוש עד לאוזניו, הבלתי יציב והעתיר פעילויות טרור – לעבר מרוץ חימוש גרעיני. תהליך התגרענות האזור גם אם יארך עוד שנים, הוא תהליך המייצר איום חדש על ישראל, שניצבת כבר כיום מול תמהיל מגוון של איומים לא גרעיניים, ההולך ומתעצם. מבחינת עוצמתו וסכנותיו, איום גרעיני הוא הנדבך העליון במסכת האיומים להם נחשפת ישראל במינון גדל והולך.

יכולות גרעיניות צבאיות באזורנו ובכללן יכולותיה של ישראל, נידונות במקומותינו כבר שנים רבות. הדיון עסק עד כה בעיקר בשאלות אם יש לישראל יכולת כזו ומה היא כוללת, לאיזו מטרה זקוקה ישראל ליכולת זו ומתי היא עשויה לעמוד בפני הצורך להשתמש בה, וכיצד אמורה יכולת זו להשתלב במדיניות ובדוקטרינת הביטחון הישראלית. קיימת ספרות ענפה למדי בתחום זה, ובה נידונה גם השאלה האם ובאילו תנאים צריכה ישראל לוותר על מדיניותה הנוכחית של עמימות בכל הנוגע ליכולותיה הגרעיניות ולהחליפה במתווה של "הרתעה גרעינית גלויה"[1]. בגלל רגישות וסודיות הדברים, מרבית הדיונים יותר קונספטואליים ופחות עובדתיים. הפעילות האיראנית הנמרצת, מעבירה את הדיון בשאלת האיום הגרעיני האזורי מהתחום הקונספטואלי לתחום הקונקרטי.     

בדברים הבאים אבקש לדון במשמעויות של התפתחויות אלה לגבי ישראל, תוך שימת דגש על נושא ההרתעה הישראלית – הרתעה גרעינית במסגרת ההרתעה הכוללת.  

דיון בהרתעה הגרעינית בנפרד משאלת ההרתעה הישראלית מול מתאר האיומים השלם, נראה בעיני חלקי וחסר, למרות שעל פניו נראה האיום הגרעיני כמיצג סקלה חריגה של עוצמה,  המצדיקה ואולי מחייבת דיון נפרד. בדברים הבאים אני מתכוון לדון בקצרה במושג ההרתעה שאנו מרבים להשתמש בו. לעניות דעתי תשובה לשאלה שבכותרת מאמר, זה נגזרת מהבנה נכונה של מושג ההרתעה ומשמעותו בכלל ושל משמעותו במציאות הישראלית בפרט. המסקנה אותה מביא עמי דור-און בכותרת מאמרו, לאמור: דרושה הרתעה גרעינית גלויה, אינה משתמעת מתוך תוכן מאמרו, ולטעמי גם אינה מתבקשת ממהות מושג ההרתעה או מישימותו למקרה הישראלי. בהמשך הדברים אטען ששינוי כזה כלל אינו מחויב המציאות, ויש נימוקים מצוינים בעד השארת המצב הקיים, מבלי שהדבר מוריד כהוא זה מעוצמת ההרתעה שיכולה ישראל להשיג מול מתאר האיומים הכולל בפניו היא עומדת, ותמשיך ככל הנראה לעמוד גם בעתיד הנראה לעין. בדיון הנוכחי אני מתייחס לאיראן כחלק מהעולם הערבי, אעפ"י שבפועל קיימת יריבות קשה בין איראן השיעית לבין העולם הערבי הסוני ברובו. אולם, מול ישראל פועלות שתי ישויות יריבות אלה במגמה אחידה, גם אם לא בהרמוניה מלאה.

מאמר זה איננו מחקר אקדמי.

האיומים ומאזן הכוחות

איום משמעו יכולת, נכונות ומוכנות להפעלת כוח אלים להשגת מטרות, במקרה זה מדיניות או צבאיות. דוקטרינת הביטחון הישראלית יוצאת מהנחה שקיומה של ישראל אינו מובטח, משום שאויביה אינם מקבלים את זכותה להתקיים באזור. השרדותה מתאפשרת משום שהם אינם יכולים להשמידה פיסית. עד כה השכילה ישראל לאמת הנחה זו, ובסדרה של מלחמות קצרות אך רבות תושיה ולא רק שלא הוכתה בהן, אלא אף שיפרה את מצבה האסטרטגי. בקונטקסט זה בולטת לטובה במיוחד מלחמת ששת הימים.

איומים מלחמתיים ניתן לחלק לשלושה נדבכים טיפוסיים: א. מלחמה קונבנציונלית – קשורים ביחסי גומלין בין מדינות ומתיחסים למלחמות בנשק קונבנציונלי ( שאנו נשק השמדה המונית) בין צבאות סדירים. ב. מלחמת טרור – מבטאים מאבקים אלימים בין כוחות מדינתיים לכוחות שאינם מדינתיים, ובדרך כלל תת-מדינתיים. המינוח המקובל לסוג זה של מלחמות הוא מלחמה אסימטרית. בהיות הכוחות שונים שונות רבה ולעיתים מכרעת ביכולותיהם הצבאיות האובייקטיביות, מתנהלת המלחמה ביניהם בכללי משחק שונים מאלה של המלחמה הקונבנציונלית. ג. מלחמה לא קונבנציונלית – מלחמה הנערכת באמצעות אמל"ח להשמדה המונית – אטומי ביולוגי או כימי. לאמל"ח זה כוח הרס גדול במיוחד או השפעה הרסנית חריפה ובדרך כלל מתמשכת על אנשים, בעלי חיים ואף צמחיה. מלחמה לא קונבנציונלית היא מלחמת השמדה ואינה עושה למעשה אבחנה בין צבא לאזרחים משום שהשפעתה אזורית (כפונקציה של עוצמת האמצעי והאמל"ח), והיא משמידה דה-פקטו כל מי וכל מה שנמצא באזור ההשפעה האפקטיבי שלה.

מבחינת איומים, ההיסטוריה הישראלית נחלקת עד לשנים האחרונות לשתי תקופות: האיומים הקונבנציונליים: מהכרזת העצמאות ועד אמצע שנות ה- 80 בקרוב, ועידן הטרור – מאמצע שנות ה- 80 ועד ימים אלה. בשנים האחרונות ועל רקע המרוץ האיראני להשגת נשק גרעיני, מתיצבת ישראל על סיפו של עידן איומים לא קונבנציונליים.

האיומים הקונבנציונליים;

אויביה של ישראל בעבר השתייכו לעולם הערבי – 22 מדינות הליגה הערבית ומספר רב של אירגונים מסונפים. בתוך קבוצת מדינות זו אובחנו מדינות "המעגל הראשון" או מדינות העימות הישיר – מדינות שלהן גבול משותף עם ישראל או קירבה גדולה לכך (עירק וסעודיה, למשל). לאחרונה, עם התפתחות היריבות בין האסלאם למערב הדמוקרטי, הפוסט-קולוניאלי והנוצרי, ניצבת ישראל בפני איומים גם מצד מדינות איסלמיות שבשולי האזור המזרח-תיכוני כאיראן השיעית וטורקיה הסונית. מצבה הגיאואסטרטגי של ישראל ייחודי בעולם באסימטריה הקיימת בו בין שני צדדים יריבים, המתנהלים במצבים שונים של לוחמה ו/או עימות חלקי או מלא כבר למעלה מ- 60 שנים. במערכת אסימטרית זו (שהקבוצה הפלשתינאית היא חלק ממנה) לבין ישראל, קיים חוסר איזון חומרי עצום בשטח, במספר תושבים, באוצרות טבע ובהשפעה פוליטית. חוסר איזון זה, כך מאמינים גורמים ערביים לא מעטים, חייב לבוא לידי ביטוי גם בתוצאות המאבקים הכוחניים שבין הצדדים. לאסימטריה החומרית מצטרפת שונות תרבותית ודתית מהותית, והמערך כולו תומך בגישה הבסיסית של מאבק לביטול הימצאותה של ישראל בליבו של העולם הערבי-מוסלמי. חוגים במערך הערבי נוטים להעדיף טקטיקות שונות ואפילו מנוגדות לניהול המאבק נגד ישראל לאורך זמן. במיוחד בולט ההבדל בין גישה המעדיפה למצות מהלכים מדיניים ולנצל את היתרונות הערביים בתחום זה (למשל: אבו מאזן והרשות הפלשתינאית), אל מול גישה המעדיפה כברירת מחדל מאבק מזויין (חמאס וארגוני סירוב אחרים). שתי הגישות שואבות חיזוקים לעמדותיהן מהאסימטריה הבסיסית בין הצדדים.

במלחמותיה הקונבנציונליות נשענה ישראל על סיוע צבאי וכלכלי אותו קיבלה במינונים שונים ממדינות המערב, במיוחד מארה"ב ומגורמים אחדים באירופה. מלחמת יום הכיפורים הבליטה את התלות הישראלית בסיוע האמריקני למלחמה הקונבנציונלית ופרויקטי ה"חץ" "כיפת ברזל" ו"שרביט קסמים" את התלות בעידן מלחמות הטרור. מבחינה אסטרטגית, הסיוע הכלכלי והצבאי האמריקני לישראל סיפק עורף לוגיסטי חיוני ליצירת הכוח הצבאי הפעיל של ישראל, ולהחזרתו המהירה לכשירות לאחר כל סבב לחימה. בפועל שימש שיתוף-פעולה זה בשילוב עם תמיכה מדינית, גורם מאזן לאסימטריה הבסיסית שבין ישראל לערבים. עובדה זו נתפסה נכון ע"י הערבים כ"יחס אמריקני מיוחד" למרות עליות וירידות שהיו במרוצת השנים ברמת ואיכות שיתוף הפעולה הישראלי-אמריקני. המאמצים הערביים מכוונים מאז מלחמת ששת הימים, בין היתר להפרת שיתוף-הפעולה בין ישראל לארה"ב במטרה להפר את האיזון הדו-צדדי ולהעצים את השפעות האסימטריה. מאמצים אלה כוללים אמצעים רבים ומגוונים, מהם מדיניים וכלכליים ומהם צבאיים ובכלל זה הטרור. ממשל אובמה מסמל שלב ראשון, ממותן ומוגבל אך ברור, בהתרופפות תמיכת הממשל האמריקני בישראל בפורמט של "יחסים מיוחדים", למרות הצהרותיו של הנשיא האמריקני על צורך לקיים עליונות צבאית ישראלית באזור.

  איומי הטרור

לאחר שכשלו הערבים בניסיונותיהם להכריע את ישראל במלחמה קונבנציונלית באמצעות צבאות סדירים של המדינות השכנות, עברו לחלופות הטבעיות המוכרות מתורת המלחמה – מלחמות שחיקה או מלחמות התשה. תחילה ניהלו מלחמות אלה באמצעות שלוחות של הצבאות הסדירים, יחידות סדירות ובלתי סדירות, ומשהתברר שהעליונות הישראלית גובה מהן מחיר יקר מדי, עברו לדרך הטרור. מאז אמצע שנות ה- 80 לערך, נתונה ישראל תחת איומי טרור מסוגים שונים. על איומים אלה נמנים מעשי טרור נגד ישראלים בחו"ל, חטיפות מטוסים ואנשים, פגיעות באזרחים ובכללם ילדים לאורך הגבולות ובהמשך גם האינתיפאדות ועוד. באמצע העשור הראשון של המאה ה-21 עברו הערבים ללוחמת טרור באמצעות נשק תלול מסלול. ביטוי מובהק לסוג זה של לחימה ראינו תחילה בתקיפת ישובי פיתחת עזה בטרם פונו. לאחר מכן עבר מרכז הכובד לישובי עוטף עזה ולשיא חדש הגיעה לוחמה זו במלחמת לבנון השנייה, ובהמשכיה בסבבי הלחימה של "עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן".

יש לשים לב לכך שמלחמת טרור היא מלחמה שבה מפעיל התוקף אלימות בדרכים שונות ובאמצעים שונים כלפי אוכלוסייה אזרחית שאינה לוחמת. מלחמת טרור מכוונת לאלץ ממשלות לבצע מדיניות שאינן רוצות בה באמצעות פגיעות קשות ומתמשכות באזרחים, במוסדות ציבוריים, במתקנים חשובים ובסה"כ באורח החיים הסדיר של המדינה.

שעה שחוקי המלחמה והאמנות הבינלאומיות שנוצרו אחרי מלחמת העולם השניה בהשפעת טבח האזרחים העצום שהתחולל בה – כ- 30 מיליון איש – ביקשו לצמצם את היקף הנפגעים הלא לוחמים בכל עימות צבאי עתידי, באה לוחמת הטרור ושמה לאל את כל הכוונות הרצויות הללו. משום שהטרור מעצם הגדרתו הוא מלחמה נגד אזרחים, מתן לגיטימיות לטרור בנימוק זה או אחר, נותנת מנוגדת לרצון להקטין ככל האפשר פגיעה בחפים מפשע. שיפור אמל"ח תלול מסלול – טווח, דיוק, קצב אש, ניידות ועוצמת הראשים הקרביים - שבא בהשראת ההתפתחות הטכנולוגית המהירה של העשור האחרון, מחריפים את האימפקט של לוחמת הטרור ועושים פלסתר כל ניסיון לדון בה מתוך "הבנה והתחשבות" על יסוד עקרונות הומניים, המבחינים בין צבא לאזרחים ובין לוחמים לבלתי לוחמים, תוך הקצאת קריטריוני שיפוט ערכי שונים לכל   אחד מסקטורים אלה ומכאן גם דיני שיפוט שונים. המבוכה ומבולקה שזרעו בתודעת המערב הדמוקרטי והעיף ממלחמות, מושגי-יסוד מעוותים, שמקורם בפוסט מודרניזם אוטופי, ההופך כמעט כל אבסורד ללגיטימי ושפוי – מביאים לכך שבמקום לרסן אלימות בעולם, העולם משיג את ההיפך ומספר מוקדי האלימות בו רק הולך ועולה. בעולם בלתי-רציונלי כזה, מכונה מלחמה נגד אזרחים לעיתים קרובות "מלחמת שחרור", ושימוש באזרחים לצורך ניהול מלחמה נגד אזרחים אחרים הופך לאקט מוסרי של "מלחמה עממית". אותו עולם שמדבר על גלובליזציה, שבה מתקיימים כולם בשלום ופותרים בעיות משותפות ומורכבות בהדברות, הוא גם זה שרוב מנגנוני ההערכה והשיפוט הערכי והמעשי של אירגוניו הבינלאומיים נגועים בפוליטיקה צבועה ורוויים אינטרסים כוחניים. תנאים אלה הם שיוצרים ותומכים באיום החדש והמתמשך על ישראל – איום הטרור.

טרור נגד ישראל התקיים גם בתקופות בהן היה האיום הקונבנציונלי איום עיקרי. אולם מאמצע שנות ה-80 של המאה ה-20 ובעיקר לאחר התפרקותה של בריה"מ, הלך איום זה והפך לאיום עיקרי במאבקו של האסלאם במערב הפוסט קולוניאליסטי, ובמאבק הערבי נגד ישראל, כדמוקרטיה מערבית. את התפתחות ממדיו והשפעתו בעידן מלחמות הטרור, ראינו בצורה קיצונית בתחילת המאה ה- 21 בשלושה אירועים אופיניים: תקיפת בנייני התאומים בניו-יורק (11.9.2001), עם כ- 3000 הרוגים וקרוב ל- 10,000 פצועים ונפגעים מסוגים שונים; אירוע המשפיע על אורח החיים האמריקני עד עצם הימים האלה. האינתיפאדה השנייה בישראל (2000 – 2004), עם כ- 1,200 הרוגים, כ- 8,000 פצועים ונפגעים ושיבוש אורחות החיים במשך קרוב ל- 4 שנים, ומלחמת לבנון השניה (יולי, 2006) עם כ- 150 הרוגים וכ- 3,000 פצועים ושיבוש חייהם של כ- 1,300,000 תושבים בצפון המדינה, השוהים במקלטים או מתפנים מבתיהם למשך כ- 33 ימי הלחימה.

הופעת הנדבך החדש של מלחמות טרור במערכת היחסים הבינלאומית שבה מעורבים כיום מדינות לצד אירגונים תת-מדינתיים ובינלאומיים כאל-קעידה, אינו מבטל את אפשרות עריכתן של מלחמות קונבנציונליות, או את האפשרות של תקיפה מרובת פנים וחזיתות, המתנהלת לאורך זמן בשילוב כזה או אחר של עיתוי עוצמה ואמצעים. מלחמות קונבנציונליות רובן ככולן הן מלחמות המתנהלות בין צבאות של מדינות ריבונית, בעוד מלחמות טרור הן מלחמות אסימטריות – כלומר, מלחמות המתנהלות בין כוחות סדירים של מדינה או מדינות, לבין כוחות בלתי סדירים של ארגונים תת-מדינתיים או בינלאומיים. במציאות זו של אי-סדר בינלאומי עתיר טרור, מאחורי רוב הארגונים התת-מדינתיים, ניצבות מדינות התומכות בהם ומגבות אותם בנשק, כסף, תמיכה פוליטית, מודיעין ועוד. לעיתים, משמשים כוחות הבלתי סדירים זרוע מוסווית של המדינה התומכת לניהול פעולות אלימות בשמה ו/או עבורה,  מבלי  שהמדינה התומכת "תסתבך" מדינית ו/או צבאית עם המדינה הנתקפת או עם החוק הבינלאומי. ארגונים תת-מדינתיים אינם כפופים בדרך כלל לחוקים הבינלאומיים המקובלים המחייבים מדינות, וכך בניגוד לשכל הישר נהנים מחסינות מפני ענישה עפ"י החוק הבינלאומי על מעשים שאילו עשום כמדינה היו נחשבים כפשעים הומניים או פשעים נגד האנושות.

איומים לא קונבנציונליים

נדבך האיום השלישי הוא איום שמתפתח באזורנו במהירות בשנים האחרונות, בעיקר בהשפעת תכנית הגרעין האיראנית. התקדמות תכנית זו, המלווה ברעש תקשורתי בינלאומי רב ובמיעוט של מעש אפקטיבי למניעתה, מגדיל מאוד את הסבירות שאיראן תהיה למעצמה גרעינית בטווח של חודשים עד שנים בודדות. סבירה מאוד בעיני ההנחה במיוחד על רקע המאבק בין הסונה לשיעה על הגמוניה בעולם האיסלמי, שבעקבותיה ילכו מדינות נוספות כמצרים, סעודיה ויתכן אף טורקיה. כאשר נחשבה ישראל למדינה היחידה באזור שיש לה יכולת גרעינית, גם מבלי שהודתה בכך, היה בחשש מיכולת זו פוטנציאל הרתעה, בגלל עוצמתו של הנשק הזה ומשום שלא היה ברור באילו סוגים של נשק אופרטיבי מסוג זה מחזיקה ישראל. הנשק הגרעיני (לרבות אמצעי השיגור שלו) כולל סוגים שונים של פצצות יבילות אויר, טילים, פגזים ו/או מקשים בעלי ראש נפץ אטומי (כמה אלפי קילו-טון חנ"ם ועד מאות אלפי קילו-טון אחדים), ראשי נפץ תרמו-גרעיני (מימני) שעוצמתו אלפי קילו-טון (מגה-טונות) וכן נשקים הנגזרים מנשקי יסוד אלה, למשל: פצצות הלם אלקטרו מגנטיות או פצצות נויטרונים וכו').

באיומים מוקדמים כגון עירק וסוריה, טיפלה ישראל טיפול חד-משמעי, נמרץ ונחרץ, ולמעשה השמידה את היכולות-הפוטנציאליות בטרם הבשילו לכלל איום צבאי פעיל. באיום הלובי שהתפתח במקביל, טיפלה ארה"ב באמצעים מדיניים וכלכליים. איומים אלה נפרשו על ציר הזמן באופן ובהיקף שלא היווה מקבץ מתואם של איומים בהיקף ובעוצמה המסתמנים כיום מתוכנית הגרעין האיראנית מזה, מן האפשרות שתוליך תגובת שרשרת סונית בעלת היקף ועוצמה שלא יפלו מהיכולות האיראניות. כך יקבל האיום הגרעיני האזורי רב-ממדיות סימולטנית. התפתחות זו תבטל את הבלעדיות הישראלית הנוכחית בתחום הלא קונבנציונלי, ובפני ישראל תעמוד בפועל רק "ברירת שמשון".

 על מאזן הכוחות

מאזן אימה גרעיני אזורי פועל להעצמת האסימטריה האסטרטגית בין ישראל לבין שכניה, ומחריף מאוד את תלותה של ישראל בארה"ב ו"ברצונה הטוב". בשני סוגי העימותים – קונבנציונלי (כולל טרור) ולא קונבנציונאלי, כאשר לרשות ישראל אינה עומדת עליונות גרעינית מובהקת, טומנת האסימטריה הכוללת פוטנציאל של איום קיומי. יושם לב לכך שכל הדיון כאן אינו נוגע, אינו שייך ואינו תלוי בסכסוך הישראלי-פלשתינאי. בקונטקסט הכללי סכסוך זה הוא מרחב חיכוך נקודתי. לעומת זאת הפלשתינאים הם חלק מהעולם הערבי, ופועלים גם נגד ישראל בחסותו ובשליחותו. לכן, בקונטקסט הכללי חשובים מאוד הדרך, העיתוי ואופן הטיפול הישראלי גם בסוגיה זו כדי שלא תהיה לנו עקב אכילס, אולם זהו דיון נפרד. יכולת ערבית כוללת בת שלושה נדבכים, תקבל חיזוק משמעותי והתכנות ריאלית, אם יצליחו הערבים לשלב באופן הרמוני כוחות ולהפעילם בסנכרון ושליטה מרכזית. בוודאי שיוכלו ליצור איום קיומי ככל שיפעלו בסינכרוניזציה טובה יותר בכל שלושת הנדבכים בעת ובעונה אחת. הסיכויים לכך כרגע אינם גדולים, אבל אסור להוציא זאת מכלל אפשרות ריאלית, אפילו בעתיד נראה לעין.

מערכת השיקולים הישראלית מול איומי העולם הערבי שונה בתכלית ממערכת השיקולים של העולם הערבי בעמידתו מול ישראל. מערכות השיקולים השונות נגזרות מהאסימטריה בין הצדדים ומהמטרות השונות שלהם זה כלפי זה. ישראל אינה מערערת על זכותם של הערבים לקיום באזור אבל דורשת לעצמה זכות שווה; הערבים מערערים על זכות ישראלית זהה לשלהם. ישראל יכולה לגרום לערבים נזק חמור באמצעים קונבנציונליים, אבל אינה יכולה לכבוש ולשלוט (או להחזיק לאורך זמן) באף אחת מהמדינות הערביות, למעט אולי חלקים משמעותיים מירדן או ולבנון. אולם גם בהתייחס למדינות אלה, היכולת הצבאית של ישראל אינה מגובה כראוי ביכולת כלכלית ומדינית עצמאית לאיים עליהן איום טוטאלי ללא גיבוי אמריקני, למשל. דהיינו. יכולת ישראלית לגרום לערבים נזק קיומי תלויה בעליונות היכולות הלא קונבנציונליות שלה, והיא בעלת אופי של השמדה כוללת. יכולת כזו עשויה לבוא לידי ביטוי רק במקרי קצה של סכנה קיומית לישראל. האסימטריה הישראלית קשורה גם בעובדה שממדיה הגיאוגרפיים הקטנים של ישראל מכאן, וכשלונה רב-השנים ביישום מדיניות מוצהרת (אך לא מבוצעת) של פיזור אוכלוסייה, מחריפים מאוד את עוצמת האיום הגרעיני עליה, למרות מערכות ההגנה שהיא מפתחת.

בתקשורת הישראלית מתנהל כבר זמן רב ויכוח בשאלת מדיניות העמימות, וויכוח זה ככל שניתן להעריך לא התקדם במידה משמעותית בעשור האחרון. הוויכוח ניטש מעל במות שונות ובזירות שונות. אולם למקרא מאמרים שונים בנושא זה, מתעורר הרושם שלא סוגיית הביטחון היא שמנחה את המדיינים, אל סוגיות שלא ממין העניין, כגון: עמדתו של מי מ"היועצים" יאמצו הקברניטים כמדיניות לאומית, או באיזו דרך זרה ומוזרה תוכל חשיפת היכולת הישראלית בתחום הגרעין להכביד על ישראל "הסרבנית" ולדחוף אותה באמצעות לחץ בינלאומי לעבר "פשרה היסטורית" שסופה מי ישורנו... . גישתם של אלו מזכירה את העמדות שנקטו יהודים רבים באירופה ערב השואה, ואת הגישה האירופית כיום, אל מול האיסלמיזציה הדוהרת של היבשת.  

מערכת שיקולי הביטחון הלאומי של ישראל חייבת לקחת בחשבון אסימטריה זו בכל שיקוליה, לאמור: הנכונות הערבית לצאת למלחמה נגד ישראל קיימת תמיד. היכולות הערביות ויכולות הנגד הישראליות נבנות אמנם על בסיס מדינתי, בשניים או שלושה נדבכים של איום ותגובה המשתלבים לכלל כושר כולל גדל והלך. תפקידה של ישראל בנסיבות אלה מורכב וקשה משום שעליה להבין כל זירה בנפרד, להבין ולשקלל תהליכים בין-זירתיים באופן שוטף, לפעול לשיבוש מהלכים המתלכדים לכלל איומים משולבים, להיעזר בבריתות אמינות עם כוחות חיצוניים - רצוי לא פורמליות - ולקיים עוצמה שיש בה עליונות על כל צירוף קונבנציונלי סביר של אויבים ולשמר איום נגדי אפקטיבי כנגד כל איום לא קונבנציונלי בתנאים של אסימטריה קשה. על כן, פעולה ישראלית נגד איום תהיה מכוונת תמיד לנטרול מהיר של הצד האחר וגרימת נזק חמור עד בלתי-נסבל ליכולותיו ההתקפיות וליציבותו, בין אם הוא פועל בעצמו ובין אם הוא פועל במארג רחב יותר. העולם הערבי, מאידך גיסא, יכול לאיים על ישראל איום טוטאלי קונבנציונלי באם יקים ויקיים יכולת צבאית להתמודד בהצלחה עם צה"ל, תחת מטריה גרעינית המנטרלת איום גרעיני / לא קונבנציונלי ישראלי אפקטיבי. העולם הערבי מודע לכך ופועל במגמה זו, אף שלא אצה לו הדרך.

נותרת פתוחה במידה מסוימת השאלה מה יעשו ידידי ישראל, בראש וראשונה ארה"ב, היה ותהיה נשקפת לה סכנה מסוג זה, ואני מוטרד מן הצורך לנסות ולהעריך אפריורי כיצד ינהגו ויפעלו ביום פקודה.

על דוקטרינת הביטחון הישראלית

השמדה פיסית או חיסול הישות המדינית הישראלית תיתכן במלחמה שבה יגברו כוחות ערביים בהרכב כזה או אחר על ישראל ויאלצוה לקבל את תכתיביהם. דוקטרינת הביטחון של ישראל מכוונת למנוע זאת והיא לוקחת בחשבון את האסימטריה והרצון הערבי מזה ואת היכולות והאילוצים הישראליים מזה. בכל סכסוך המתגלגל לכדי שימוש בכוח, ניתן להבחין בשלושה פרקי זמן–ייחוס שבכול אחד מהם מתחולל חלק אחד של התהליך הכולל: השלב הקודם להחלטה על הפעלת כוח, השלב בו נפלה החלטה על הפעלת כוח אולם טרם הוחל בביצועה, והשלב בו הופעל כוח ומפעיליו מנסים להשיג באמצעותו את מטרותיהם. הדוקטרינה מתייחסת לשלושה שלבים אלה בקונטקסט של התנהלות המדינה בכל אחד מהם כפונקציה של מטרותיה, ושיקוליה אד-הוק. בבסיסה נותרה מדיונות הביטחון של ישראל, אשר נגזרת מהאסימטריה עם שכנותיה וממניעים מוסריים ומעשיים אחרים, מאז הקמתה, ללא שינוי. היא מכוונת למניעת מלחמה או לדחייתה ככל האפשר. היה ואין מנוס ממלחמה, מבקשת ישראל לדעת מוקדם ככל האפשר מתי נופלת אצל אויביה ההחלטה להפעיל כוח ולצאת למלחמה. והיה כי תקרנה מלחמה, גורסת המדיניות הישראלית העברת הלחימה במהירות לשטח האויב, הפעלת הכוחות בעוצמה ביעילות ובחוכמה במטרה להשיג במהירות את המטרות שנקבעו לכוחות, ולהשיג מיד לאחר מכן הפסקת הלחימה בתנאים הטובים ביותר לישראל[2]. בדוקטרינה מוגדרת  התנהלות זו בשלושה נדבכי עשייה עיקריים: הרתעה, התרעה והכרעה[3].

תפקיד ההרתעה הוא למנוע שימוש אלים בכוח, דהיינו: למנוע מלחמה. בשלב זה מבצעת מדינת ישראל סדרה ענפה מאוד של מהלכים המכוונים להרחיקה ממלחמה. נהוג לדבר על הרתעה אפקטיבית, הרתעה שמשיגה את יעדה, ועל "התמוטטות ההרתעה", מצב שבו ההרתעה מאבדת אפקטיביות ואינה מצליחה למנוע גלישה לשימוש בכוח. הרתעה אפקטיבית מחייבת שהאויב יאמין שעומד לרשותך נבוט גדול וכי אתה יכול ומוכן להשתמש בו, היה ותעמוד למבחן. כאשר מתקיים תנאי זה, אין זה משנה אם הרתעה מושגת ע"י מציאות ריאלית או ע"י דימוי-מציאות שהצלחת ליצור אצל הצד השני.

הרתעה מושגת על ידי כלל דפוסי ההתנהגות של המדינה ומנהיגיה. למשל: התווית קוים אדומים, ושמירה קפדנית על התוויה זו. הקפדה יתרה על קיום הסכמים במיוחד בנושאים שיש להם השלכות על הסדרי ביטחון המהווים חלק מהסכמים אלה. הימנעות מכניעה ללחצים, סחטנות, הצהרות בומבסטיות שאין להן כיסוי במעשים ועיתונות דסטרוקטיבית, הם גורמים בולטים המחבלים בכושר ההרתעה של ישראל. גם פעולות מנע מסוגים שונים קשורות לנושא ההרתעה, בין אם בדרך של שינוי יכולות הצד השני או בשכנועו שישראל איתנה בדעתה שלא להניח לו להתקדם ביכולותיו עד ליצירת איום אפקטיבי עליה. כך, למשל, תקיפת הכור בעירק ובסוריה, או הפעילות הישראלית על ה"מרמרה" (למרות כשלים מקומיים בה), התקיפות בסודן ופעולות חשאיות שונות של ישראל בהן נפגעו מחבלים או מנהיגי פעולות טרור, תורמים כולם לכושר ההרתעה, בעוד היציאה מלבנון ב- 2000, והפסיביות הישראלית היחסית באינתיפאדה הראשונה, לא תרמו להרתעה הישראלית שתמנע את האינתיפאדה השנייה.

מלחמת לבנון השניה היא דוגמא לשילוב מהלכים חיוביים ושליליים מבחינת ההרתעה הישראלית במערכה אחת. מצד אחד התקיפה האוירית בשלושת הימים הראשונים למלחמה, "שהכניסה את נסראללה לבונקר" לפרק זמן ארוך, הייתה תרומה חיובית חשובה להרתעה הישראלית נגד חיזבאללה מאז. אולם, אופן סיום המלחמה בהסכם חסר תכלית על יסוד החלטה 1701 של מועצת הביטחון, מבלי שצה"ל הפסיק את ירי הטילים על העורף האזרחי, ומבלי שמנע מיד אחרי הפסקת האש את חזרת חיזבאללה לדרום לבנון והתבססות שם מחדש תוך התחזקות ניכרת – היה ועודנו גורם שלילי בעיצוב וייצוב ההרתעה הישראלית. ראינו זאת לאחר מכן בעזה, במבצע "עופרת יצוקה", וגם ב"עמוד ענן". שלושה אירועים אלה קיבעו בתודעה האזורית את העובדה שמבחינת ישראל תקיפת העורף האזרחי בנשק תלול מסלול הוא מצב "נסבל". פרשת שליט וכל מה שהתנהל בעניין זה בתקשורת הישראלית, היא עוד דוגמא למהלך שאינו מוסיף להרתעה הישראלית[4].

הדיון בהרתעה, כיצד יוצרים אותה, כיצד משמרים אותה וכיצד היא משתלבת במדיניות החוץ והביטחון הכוללת הוא דיון מורכב ורב-פנים. ראינו שמתאר האיומים על ישראל מגוון והולך ומתעצם. חומרת האיומים, דהיינו הערכת ההסתברות שאיום כזה או אחר עשוי לצאת מן הכוח אל הפועל, או עצימות האיום, דהיינו הערכת תוחלת הנזקים של כל איום, משתנים באופן רציף. ריבוי מוקדי איום, פרסתם לאורך כל גבולותיה של ישראל, היותם מגוונים ובנויים רבדים- רבדים מבחינת עוצמה וטווחים לצד מורכבות טכנולוגית וצבאית, מעמיד אתגר קשה בפני יעילות ההרתעה הישראלית.  הואיל וטבעם של קונפליקטים הוא שהם מתפתחים במהירות, ולעיתים גם בחוסר שליטה של הצדדים הניצים על התפתחויות אלה, עצם קיומה של יכולת מהווה העצמה פוטנציאלית של כל הידרדרות, גם אם יוזם המהלך אינו מכוון לכך.          

הרתעה במתאר גרעיני

בהגדרה הבסיסית אין הבדל בין הרתעה גרעינית לבין הרתעה קונבנציונלית. השונות הקונספטואלית טמונה בעוצמתו של הנשק הגרעיני (או הלא קונבנציונלי) ובטוטליות של פעולתו. מרגע שצד אחד מפנים בחשיבתו ובהתנהלותו את העובדה שלצד האחר יש נשק גרעיני, בין אם הצהיר על כך במפורש ובין אם במסגרת מדיניות של עמימות, אין לצפות לשוני בהתנהגות הצד שאינו מצויד בנשק זה. במקרה שיזלזל בקיומו, יפעל הדבר לטובתו של בעל השליטה בנשק.

עצם ביטול מדיניות העמימות, עשוי לפעול כבומרנג לרעת הצד המפרסם. ראשית, הדבר עשוי להתפרש כאיום מרומז על הצד האחר המחייב תגובה שלו, והתגובה עשויה לכלול מרוץ חימוש כולל, שאינו לטובת אף אחד מהצדדים. בתנאים של אסימטריה, מרוץ חימוש פועל בפרוש לרעת הצד החלש יותר נומינלית. שנית, עשוי הפרסום לחזק מדינות שכנות לבצע מהלכים חריפים, ובכלל זה להמשיך ולהעמיק פיתוח יכולות גרעיניות בטענה שהפרסום מצדיק את עמדתן שהמפרסם תוקפן ועליהן להתגונן מפניו. שלישית, בעולם המדבר הרבה על מניעת הפצתו של נשק גרעיני (אך עושה מעט), הצטרפות פורמלית של מדינה לקבוצת המדינות השולטת בטכנולוגיה גרעינית צבאית, היא עוד מכה לקונספט האוטופי והיפה הזה. מדינה שאחראית ל"שבר" האידיאולוגי, תמצא עצמה במוקדו של קמפיין בינלאומי להתיר פיקוח ולהתפרק מהיכולות הקיימות. מבחינתה של ישראל זו שגיאה אסטרטגית. ישראל לעולם לא תפעיל נשק גרעיני שלא כאמצעי "יום-הדין" אצל מדינות אחרות כבר אינו שיקולים מסוג אחר... . רביעית, מדינה בעלת יכולת גרעינית צבאית מוכחת ומוצהרת, היא איום מסדר גודל אחר מאשר מדינה קונבנציונלית. במכלול השיקולים האסטרטגיים שנוקטות מדינות בשעה של קונפליקט מידרדר, איום גרעיני עשוי לזכות גם בפעולה מקדימה או במתקפה מונעת גרעינית. חמישית, מדינות שתרגשנה עצמן מאוימות ע"י יכולת גרעינית, עשויות לפתח תגובות-מנע או אמצעי-נגד מסוגים שונים. כך, למשל, פיתחה סוריה "איזון אסטרטגי" מול ישראל באמצעות מאגרים גדולים ומגוונים של נשק כימי מסוגים שונים, ובעידן המודרני, נשקפת לעולם בכלל ולישראל בפרט סכנה גדולה אף יותר מאמצעי נגד ביולוגיים. שישית, באופן טבעי השלב הראשון בפעילות האיראנית נמצא בתחתית סולם הטכנולוגיה הגרעינית – פיתוח פצצות ביקוע (אורניום או פלוטוניום). השלבים הבאים מביאים את המפתחים לנשקים הרסניים הרבה יותר ועל כן מסוכנים יותר. כאשר בוחנים את שאלת העמימות – כן, או לא – על רקע זה, נקודת המפתח אינה "לשכנע" את הצד השני שיש לך יכולת גרעינית צבאית, אלא למתן את רצונו ואת המוטיבציה שלו להמשיך במרוץ לעבר השלבים הבאים. לטעמי, העמימות פועלת לטובת מגמת המיתון[5]. שביעית, "לגיטימציה" לאיום בנשק גרעיני עלולה להפוך גם ללגיטימציה לשימוש בו מסיבות רבות ושונות ובכללן "מנהיגות מטורפת", תגובה "אמוציונלית" של נקם, זליגת הנשקים הללו לעבר עולם הטרור הקונבנציונלי, שימוש טקטי המתפתח לשימושים אחרים ועוד. בעידן המלחמה הקרה, פעלו המעצמות הגדולות כאילו אין עליהן מגבלות כלשהן בפיתוח סוגי ומאגרי נשק גרעיני. בסיכומו של דבר הביא מרוץ זה לנטל כלכלי קשה על ארה"ב ונטל בלתי נסבל ("מלחמת הכוכבים") על בריה"מ עד למיטוטה[6]. טכנולוגיות מתקדמות הן טכנולוגיות יקרות מאוד. פיתוח תכנית גרעינית הוא נטל כלכלי אדיר ומעטות המדינות המסוגלות לעמוד בכך. תכנית גרעינית צבאית, יקרה לא רק מבחינת הטכנולוגיה הגרעינית, אלא גם מבחינת המערכים המשלימים אותה ובכלל זה התגוננות אקטיבית ופסיבית.

בכל מקרה, ויתור על עניין העמימות צריך להעשות ביישוב הדעת ותוך ניצול מירבי של מהלך לקידום האינטרסים של ישראל. בין היתר ניתן לחשוב על הצהרה נלווית לפרסום שבמסגרתה תודיע ישראל: א. אין לתקוף בשום פנים ואופן את העורף הישראלי; זהו קזוס בלי. ב. ישראל תהיה מוכנה לפיקוח על הגרעין הצבאי על בסיס של הדדיות והשתתפות ישראלית פעילה בפיקוח על מדינות אחרות – בסיס של הדדיות כעקרון מנחה. ג. פיקוח יתקיים רק לאחר הסכם כולל לסיום הסכסוך הישראלי-ערבי ונורמליזציה של היחסים באזור.        

סיכום

כפי שראינו בדברים הקודמים, הרתעה גרעינית מבטאת קונספטואלית אותו מושג כהרתעה קונבנציונלית ומיועדת לאותה מטרה. אותה יעילות של הרתעה תושג ברוב המכריע של המקרים באמצעות מדיניות של עמימות כמו במדיניות גלויה. מאידך, למדיניות גלויה חסרונות חשובים מאוד בהשוואה למצב של עמימות. במציאות הישראלית השיגה כבר מדיניות העמימות את ההרתעה הרצויה לישראל, ובמידה מסוימת, עובדה זו משמשת נימוק למדינות אחרות לפעול להשגת יכולת גרעינית צבאית, כשהן מביאים ה"אפשרות העמומה" כעובדה קיימת, והן אינן עושות זאת רק מבחינה תכסיסית או תעמולתית. יש יותר מעדות אחת אמינה שהערבים, בין היתר במלחמת יום הכיפורים ובהזדמנויות אחרות, נקטו צעדים צבאיים נגד ישראל תוך לקיחה בחשבון של היכולת הגרעינית שלרשותה.

אין זה מן הנמנע שלמטרה זו פיתחו את אסטרטגיית הטרור, ובכללה את הטרור תלול-מסלול שבאמצעותן ובאמצעות "שגיאות אוסלו" הם מבקשים להכריע את ישראל ע"י התפוררות מבפנים, כשהאיום הצבאי – קונבנציונלי ובלתי-קונבנציונלי, בתנאי האסימטריה החריפים, משמש גורם שחיקה כלכלי, חברתי ופסיכולוגי.      


מאמר זה, כמאמרים אחרים באתר, מבטא את עמדתו של מחבר המאמר בלבד, לא את עמדת המערכת או עמותת בוגרי מב"ל. בוגרי מב"ל מוזמנים להוסיף תגובותיהם למאמר.

[1]אחת העבודות בתחום זה נושאת את השם "פרויקט דניאל". עבודה זו נערכה ע"י צוות בראשותו של פרופ' לואי רנה בארס והוגשה לרוה"מ שרון ב- 16.1.2003. מאמר מעובד על בסיס הדו"ח ע"י ראש הצוות, פרופ' בארס, ראה אור בבטאון "נתיב" מס'21 ב- 2008.

[2]אינני מפרט את כל הניואנסים, ההגדרות ומושגי המשנה, על שום היקף הדיון הנדרש לכך ומורכבת הסוגיות.

[3]למסגרת הדיון הנוכחי שייך במיוחד מושג ההרתעה, או מערכת האמצעים, הפעולות וההתנהגויות המכוונים למנוע מלחמה או לצמצם ככל האפשר את הרצון והנטיה של האויב להשתמש בכוח אלים. 

[4]דיון בקשר שבין תקשורת חסרת אחריות, סיסמאות סרק על חופש ביטוי כאשר כוונת הדברים היא אנרכיה והפקרות, לבין הרתעה וביטחון לאומי בכלל, הוא בוודאי מחוץ למסגרת של מאמר זה. אולם, מי שסבור שאין קשר הדוק בין הדברים – טועה ומטעה.

[5]שאלה אחרת לגמרי היא השאלה באיזה מצב של כוננות צריך להמצא הנשק הישראלי, היה וקיים איום גרעיני ממשי על ישראל, ושאלה זו אינה קשורה לעמימות.

[6]בריה"מ לא התמוטטה אך ורק מתוכנית "מלחמת הכוכבים", אבל תכנית זו הייתה המסמר האחרון בארון הקבורה הכלכלי-מדיני שלה.

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
לוח אירועים
כתובת למשלוח מאמרים למערכת הצעות או הערות
bogmabal.editor@gmail.com המערכת אינה מתחייבת לפרסם או להשיב לכל פנייה
רקפות
עבור לתוכן העמוד